יום שני, 24 ביולי 2017

הפללת לקוחות זנות



בתי ניצן סיפרה לי שהחוק להפללת לקוחות זנות של שולי מועלם וזהבה גלאון עבר בקריאה ראשונה, כי היא מכירה אנשים שמעורבים בחוק הזה. אני בכוונה לא רציתי לקרוא את המאמרים והכתבות שעסקו בחוק הזה, כי אני לא יכולה לסבול את המחשבה שהמשטרה תרדוף אחרי אנשים שמקיימים יחסי מין עם זונות ותעצור אותם, כמו שאני לא יכולה לסבול את המחשבה שהמשטרה תרדוף אחרי זונות שממתינות ללקוחות, או מקיימות איתם יחסי מין, ותעצור אותן על שידול לזנות, שזו עבירה בספר החוקים. אני יודעת שהזונות הן שבר כלי, נרקומניות, קורבנות התעללות מינית וגילוי עריות, חולות, מפתחות דיכאון ואובדנות. אני יודעת את כל זה, ואני לא חושבת שהמשטרה היא הגוף שצריך לטפל בזה. זנות היא תופעה ששירותי הרווחה צריכים לטפל בה, לא המשטרה. זו תופעה שצריך לטפל בה בחמלה, ולא בכוח החוק.  
בכלל אני לא מבינה איך המשטרה תדע מתי מדובר בזנות ומתי בסתם יחסי מין. זה לא דבר שפשוט לדעת. איך בדיוק החוק הזה ייאכף בפועל? אפילו כשבית בושת פועל בתוך בית דירות והשכנים מתלוננים, מאד קשה לפעול נגד זה. הרי לא מתכוונים שהמשטרה תתקין מצלמות בתוך דירות פרטיות כדי לבדוק שאין שם בית בושת, אני מקוה שלא. איך בכלל אפשר לוודא עבירה כזו, שמטבעה מתרחשת ברשות הפרט? וחדירה של רשויות החוק לרשות הפרט זה דבר מפחיד מאד ומסוכן מאד, לא פחות מסוכן מזנות. האם המשטרה תפרוץ לדירות, תצלם אנשים מקיימים יחסי מין ותציג את הסרט כהוכחה בבית המשפט? המחשבה הזאת מעוררת בי אימה ובחילה. אפילו אם זנות מתקיימת בגנים ציבוריים או בשפת הים או במכוניות חונות, מגעיל אותי לחשוב ששוטרים יסתובבו עם פנסים ויחפשו את האנשים האלה ויצלמו אותם עושים את מעשיהם ויעצרו אותם ויקחו אותם לחקירה.
יש משהו בחוקים נגד זנות שמזכיר משטרים אפלים, רודניים, כאלה שחדירה לתחום הפרט היא המאפיין העיקרי שלהם, והם תובעים לעצמם את הזכות לא רק למנוע פשעים, אלא גם לאכוף מוסר. ככה קראו לאגף המשטרתי שטיפל במניעת זנות: מחלק מוסר. אולי עדיין קוראים לו כך. אבל מדינה דמוקרטית צריכה למנוע אלימות כלפי אזרחים, למנוע מעשי שוד וגניבה ורצח ואונס. ולא, זנות איננה אונס, גם אם עכשיו אופנתי לכנות אותה כך. יש אנשים שאונסים זונות ומכים אותן, ואותם צריך לעצור, וחשוב מאד להבחין ביניהם לבין לקוחות הזנות האחרים, אחרת מטשטשים את עבירת האונס, שהיא עבירת האלימות הכי קשה מלבד רצח. לפעמים מרוב רצון להחמיר עם לקוחות זנות, מרוקנים מתוכן את פשע האונס, ואת האופי המאד אלים שלו. מרוב מטפורות של אלימות נפשעת מרוקנים מתוכן את הפשעים האמיתיים של אלימות מינית.
פעם כשזונות התלוננו על אונס לעגו להן, כי חשבו שקיום יחסי מין עם זונה הוא מותר, גם כאשר מתנפלים עליה בכוח ואונסים אותה. היום לפחות חלק מהאנשים, לא כולם למרבה הצער, מבינים שאסור לאנוס זונות, שגם אם אשה עוסקת בזנות רק היא זכאית להחליט מי יחדור לגופה ובאלו תנאים. מפחיד לחשוב שמרוב כוונות טובות למנוע זנות, מוחקים את החיץ הכל כך משמעותי, הכל כך חיוני, בין יחסי מין שהאשה מסכימה להם, ולו גם מחמת מצוקה ובתנאים מחפירים, לבין יחסי מין שנכפים על האשה בכוח הזרוע. החוק צריך להגן על נשים מאלימות מינית ויחסי מין בכפייה, לא מגברים שמשלמים להן כדי לקיים עמן יחסים.     

  

יום שישי, 21 ביולי 2017

אלזה לסקר-שילר / פרידה, מופנמת




בימים אלה מלאו שלוש שנים למות אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, ואני מקדישה לזכרו את תרגומי שני שיריה של אלזה לסקר-שילר שלהלן, שיש בהם מוטיבים דומים. תרגומים נוספים לשיריה תוכלו למצוא תחת התגית "אלזה לסקר-שילר".


פְּרֵדָה

אֲבָל לְעוֹלָם אֵינְךָ בָּא עִם הָעֶרֶב –
יָשַׁבְתִּי בִּמְעִיל כּוֹכָבִים.

... אִם זֶה הָלַם בְּבֵיתִי,
הָיָה זֶה לִבִּי שֶׁלִּי.

זֶה תָּלוּי כָּעֵת עַל כָּל מַשְׁקוֹף דֶּלֶת,
גַּם עַל דַּלְתְּךָ:

בֵּין שְׂרָכִים שֶׁל שׁוֹשַׁנֵּי אֵשׁ דּוֹעֲכוֹת
בְּחוּם שֶׁל מַחֲרֹזֶת פְּרָחִים.

צָבַעְתִּי לְךָ אֶת הַשָּׁמַיִם בְּצֶבַע פֶּטֶל
בְּדַם לִבִּי.

אֲבָל לְעוֹלָם אֵינְךָ בָּא עִם הָעֶרֶב –
... עָמַדְתִּי בְּנַעֲלֵי זָהָב.

אָכֵן אֲנִי מִתּוֹךְ סֵפֶר אֲגָדוֹת
וּמוּכְרָחָה כָּעֵת תָּמִיד לִבְכּוֹת.


מוּפְנֶמֶת

אֲנִי תָּמִיד חוֹשֶׁבֶת עַל מָוֶת,
אֵין אִישׁ מְחַבְּבֵנִּי.

הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת תְּמוּנַת קְדוֹשִׁים דּוֹמֵמֶת
שֶׁהַכֹּל בִּי יִמָחֵק.

אֲדוֹם הָעֶרֶב צָבַע כַּחֲלוֹם
אֶת עֵינַי הַפְּצוּעוֹת מִבֶּכִי.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת, אָנָה אֶפְנֶה
כְּמוֹ בְּכָל מָקוֹם אֵלֶיךָ.

אַתָּה מוֹלַדְתִּי הַסּוֹדִית
וְאֵינִי רוֹצָה דָּבָר חֲרִישִׁי מִזֶּה.

אֵיךְ פָּרַחְתִּי פְּרִיחָה מְתוּקָה
עַל כְּחֹל הַשָּׁמַיִם שֶׁל לִבְּךָ.

דְּרָכִים כֹּה עֲנוּגוֹת
הִנַחְתִּי סְבִיב בֵּיתְךָ הַפּוֹעֵם.



יום שני, 17 ביולי 2017

משפחתי המאושרת בפסטיבל הקולנוע ירושלים



"משפחתי המאושרת" הוא סרט של קיץ, סרט שבו לובשות הנשים שמלות פרחוניות וחולצות קלות, שמשקה דובדבנים אדמוני וקר נשפך בו כמים, ושירי אהבה גרוזינים נפלאים מושרים בו, שירי התמסרות ותשוקה, אבל הוא איננו סרט על אהבה אלא על שקריותה של האהבה, על הויתורים שאנשים עושים כדי לזכות בה, על המחיר שהם משלמים גם מבלי לזכות באהבת אמת, על שברון לב, ועל הכמיהה לחופש, לשקט, לבדידות שהיא חירות, חירות בסיסית מאד, לבחירות היומיומיות הבנאליות ביותר, שנראות לכאורה חסרות חשיבות, אבל הן אלה שמאפשרות לאדם לחוש חופשי ולברוח מתחושת המחנק שהחיים, ובמיוחד בני האדם שסביבנו, כופים עלינו לא פעם.
מנאנה היתה התלמידה המצטיינת בכיתתה, והיא למדה באוניברסיטה והפכה למורה בעצמה. היא נישאה לסוסו היתום ומאז היא מתגוררת איתו בבית הוריה, שאותו לא עזבה בעצם מעולם. הוריה אימצו את סוסו כבן והוא חש בביתם בן בית. גם ילדיה הבוגרים של מנאנה, בתה הנשואה וחתנה ובנה הסטודנט מתגוררים באותו בית. אל הבית הזה מגיעים לעתים קרובות גם אחיה של מנאנה רֶזוֹ, עם אשתו וילדיהם, גם חבריו של בעלה. בבית הצפוף, שלאיש אין בו פינה משלו, שהוא תמיד רועש והומה ממריבות משפחתיות, מנסה מנאנה למצוא פינה שקטה לעצמה, אבל אין לה סיכוי אפילו לאכול פרוסת עוגה מבלי שאמה תנזוף בה מדוע היא אוכלת בצד עוגה במקום להצטרף לארוחה המשפחתית.
בגיל חמישים פלוס מחליטה מנאנה שהיא לא יכולה יותר ושוכרת לה דירה קטנה משלה, לשם היא עוברת לגור לבדה. זו דירה קטנה ומוזנחת בעלת עבר טראגי, שמנאנה עמלה קשות כדי להופכה ראויה למגורים, אבל יש בה מרפסות, ואפשר לשבת בה על המרפסת, להביט על העצים המתנועעים ברוח, ולאכול פרוסת עוגה מבלי שאיש ינזוף בך, וזה כל מה שמנאנה רוצה לעצמה – מעט אוויר לנשימה. ילדיה, שבעצמם לא היתה להם מעולם טיפת פרטיות, מגלים הבנה למצוקת אמם, אבל הוריה ואחיה נוהגים בה כאילו היתה נערה המשרכת את דרכיה, ומתקשים לשמוט מידיהם את תחושת השליטה בגורלה של הבת והאחות, שמעולם לא חדלו להתייחס אליה כאילו היתה ילדה. קל לייחס את התנהגות משפחתה של מנאנה לתרבות הפטריארכלית הגרוזינית, אבל מצוקתה של מנאנה היא מצוקתן של נשים בכל העולם, נשים שבני משפחתן ולא רק הם, מצפים מהן כל חייהן למלא רצונות של זולתן, שאיפות של זולתן, ולא מוכנים להתייחס בכלל לרצונותיהן שלהן, ולו הקטנים והצנועים ביותר. לכאורה חרדים בני משפחתה של מנאנה לשמה הטוב ולשמם הטוב שלהם, אבל בעצם מפחידה אותם יכולתה לסגור בפניהם את הדלת, ולחיות את חייה הצנועים ללא פיקוחם המתמיד, הרחק מעינם הצופיה.
בתקופה הקצרה שבה חיה מנאנה לבד, היא לא רק חווה לראשונה חופש בחירה, שלכאורה הוא בנאלי לגמרי: מה לאכול ומתי, עם מי להיפגש, ועם מי לא, אלא נדמה כאילו הוסר מסך, שעד כה הסתיר מעיניה הכל: היא מגלה אמיתות כואבות על נישואיה שלה, על נישואי בתה, על אופיו של אחיה ויחסו הרודני אליה, דברים שלכאורה יכלה לדעת מזמן, אבל נדמה כאילו רק יציאתה מאותו כלא משפחתי חונק מאפשרת לה לראות ולכאוב. כאילו רק כעת נגלה לעיניה הפצע, מקור הכאב הבלתי מובן שחשה קודם לכן, כאילו רק כעת היא יכולה לחזות במציאות כפשוטה. לא שהצופה מתקשה במיוחד להבין מדוע מנאנה עזבה את הבית, אבל ככל שהסרט מתקדם שואל הצופה את עצמו יותר ויותר כיצד חיכתה שנים כה רבות. כיצד לא חשבה קודם לכן לעזוב את בית הוריה ואת בעלה.
הצופים מלווים את מנאנה במסע הכואב שלה לגילוי אמיתות חייה, ובמאבק שהיא נאלצת להיאבק על חירותה כנגד קרובי משפחתה שמסרבים להניח לה ולכבד את רצונה. הצופים צחקו הרבה למראה אמה ההיסטרית של מנאנה ואחיה הביריון. אני לא צחקתי. יותר מדי הזכירו לי הסצינות האלה דברים שחוויתי בחיי, את הביריונות והסחטנות הרגשית שמרשים לעצמם קרובי משפחה להפעיל כלפי גברים ונשים כאחד, אבל הרבה יותר כלפי נשים, ובפרט נשים בודדות. היותה של מנאנה אשה בשנות החמישים לחייה, משכילה ומנוסה, מבליטה היטב את עוצמת הדיכוי והסחטנות המופעלים על נשים במסוה של קשרי משפחה, ואת ההתעקשות הנפוצה כל כך להתייחס לנשים בכל גיל שהוא כאילו היו ילדות קטנות, ולדרוש מהן לציית למשוגות בני משפחתן כאילו אין להן כלל זכות לרצון משלהן, ולו הקטן ביותר. אולי מוזר לומר זאת על סרט שעוסק באשה בת חמישים פלוס, אבל זהו בהחלט סיפור חניכה. מנאנה אולי כבר איננה זקוקה לתהליך של התבגרות, אבל היא בהחלט עוברת תהליך של התפכחות לגבי מציאות חייה. היא כבר איננה אותו אדם שהיתה.
הסרט איננו רומז לנו מה יקרה למנאנה בעתיד. הוא משאיר אותנו לתהות כיצד תחיה את המשך חייה, ואיזה אופי ילבשו מכאן ואילך יחסיה עם בעלה ובני משפחתה. אבל די ברור שהחיים האלה יהיו שונים מהחיים שחיתה, לאו דוקא בגלל מה שעתיד לקרות למנאנה, אלא בגלל השינוי שחל בתודעתה. יכולתם של בני משפחתה להשתנות גם כן, נותרת בסימן שאלה.
זהו סרט יפהפה ששחקניו מפליאים לעשות ומעל כולם שחקנית התיאטרון בתפקיד מנאנה שאינני יודעת לצערי את שמה. הסרט לדברי אחד ממפיקיו נרכש על ידי נטפליקס, ולכן לא יוקרן בבתי הקולנוע אלא בפסטיבלים בלבד. הוא יוקרן עוד פעמיים בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואני ממליצה לכל מי שיכול להגיע לא להחמיץ את החוויה. 


מועדי הקרנה נוספים של "משפחתי המאושרת":
יום ה' 20 ביולי 19:00 ביס פלאנט 8
 יום ו' 21 ביולי 16:45 בסינמטק 3

יום שישי, 14 ביולי 2017

המעיל האדום, או חיי עובדת זרה



היא אמרה שאין לה בשביל מה לחזור, כי כבר אין לה אבא ואמא. שניהם מתו בטרם עת. יש לה אמנם אח ואחות, אבל הם בעלי משפחות ויש להם חיים משלהם. הם לא קרובים אליה. היא לקחה חופשה של חודש כדי לבקר את אמה כשגססה מסרטן, אבל כשנפטרה היא כבר חזרה מזמן לעבודתה, והזקנה בכלל לא אהבה את זה שהיא נסעה לבלות חודש עם אמה הגוססת. אמנם היתה לה מחליפה, אבל הזקנה פחות חיבבה אותה, ורק אהבה את תבשיל האטריות שלה, שמאז היא מכריחה גם אותה להכין אותו. חוץ מתבשיל האטריות, רוב האוכל שהיא מכינה לזקנה הוא אוכל פולני, כמו שהזקנה רגילה ואוהבת כל חייה. היא התרגלה לאוכל הזה, למרות שהיתה מעדיפה אוכל אחר, דומה יותר לאוכל שאכלו אצלם בבית, אבל הזקנה אוכלת מעט מאד ורוצה שגם היא תאכל מעט ובדיוק את מה שהזקנה אוכלת. בגלל זה היא הרבה פעמים רעבה. היא קונה לעצמה אוכל בכסף שלה, אבל גם אז הזקנה כועסת, שהיא לא מסתפקת במה שהזקנה מרשה לה לאכול. גם להתרחץ היא מרשה לה רק לעתים רחוקות, כדי שלא תבזבז את המים. גם במכונת הכביסה היא לא מניחה לה להשתמש – היא נאלצת לכבס ביד. אפילו כשהזקנה בעצמה מתרחצת, כי בחוץ שלושים וחמש מעלות, והיא אומרת שגם היא רוצה להתרחץ, הזקנה אומרת לה את תתרחצי אחר כך, והאחר כך הזה לא מגיע אף פעם. לפעמים היא הולכת לחדר שלה ובוכה. גם כשהיא הולכת לחבר שלה היא בוכה כל הזמן. יש לה חברים, היא אומרת, שיש להם עבודה טובה, אבל לה אין מזל. היא ביקשה בחברה הרבה פעמים שיתנו לה מקום עבודה אחר, אבל בחברה אמרו לה שממילא הזקנה כל כך זקנה וכמה היא עוד תחיה, אז שתחזיק מעמד בינתיים. הם יודעים שאם תעזוב את הזקנה לא יבוא במקומה איש. כבר כמה בחורות ברחו ממנה ונעלמו, אבל היא נשארת. היא לא רוצה פשוט לברוח, אלא לקבל עבודה אחרת, כי היא והחבר שלה חוסכים כסף לדירה, ואז כשיוכלו לקנות את הדירה בעיר מולדתם, הם יחזרו לשם ויקימו משפחה. בינתיים הם מחכים ועובדים קשה, וזאת בעיה, כי לחבר שלה יש חופש רק בשבת, ולה רק ביום ראשון. בשבת הזקנה אוהבת שהיא נמצאת איתה ומגישה את האוכל לשולחן. הזקנה אוהבת להזמין אורחים לארוחה ודוחקת בהם לאכול עוד ועוד. דוקא כשבאים אורחים היא לא מסוגלת לאכול או לשמוח. יותר מתחשק לה ללכת לחדר שלה ולבכות.
הזקנה דוקא שיבחה אותה בפני, וגם את עצמה: אמרה שהיא עובדת טובה, אבל שגם היא, הזקנה, נותנת לה הרבה. היא לא יודעת שהיא משלמת פחות מהתעריף, והבת שלה משלמת תוספת בסתר. היא אמרה לי שכבר חודשיים הבת לא שילמה לה את התוספת, רק הבטיחה שתשלם לה יותר מאוחר, ובשביל מה היא בכלל עובדת אם לא בשביל הכסף. לפעמים הבת גם מביאה לה דברים ומחביאה אותם אצלי, כדי שתיקח אותם כשהיא חוזרת מיום החופשה שלה, ואז הזקנה לא תתרגז ולא תיקח את הדברים ממנה. פעם הבת הביאה לה נעלי התעמלות ישנות שלה, אבל הזקנה כעסה ואמרה למה את נותנת לה, יש לה מספיק. אני לא צריכה אותן, אמרה הבת, אבל הזקנה אמרה: עכשיו תצטרכי לקנות חדשות. כבר קניתי חדשות, אמרה הבת, והזקנה כעסה עוד יותר: תמיד את מבזבזת סתם. נעלי ההתעמלות נשארו אצלה, אבל כשהבת של הזקנה הביאה לה פעם מעיל אדום ישן, הזקנה סירבה להשלים. למה את לא מביאה לי מעיל אדום, היא אמרה לבת שלה. היא מאד אהבה בגדים אדומים. אבל לך יש כבר הרבה מעילים, ניסתה הבת לפייס אותה, ולה אין אפילו אחד. כשהבת חזרה הביתה, הזקנה לקחה ממנה את המעיל, ולבשה אותו בעצמה. היא אהבה מאד בגדים אדומים.
הזקנה רצתה שאני אקח אותה לשוק ואראה לה איפה אפשר לקנות בזול. אבל תתני לי כסף, היא אמרה. הזקנה התיישבה על הכיסא בחלוקה הורוד, פישפשה בארנקה, ונתנה לה שבעים שקל. זה יספיק, היא אמרה, אוחזת בידה את שבעים השקל ומתקשה להיפרד מהם. אמרתי שזה לא מספיק לקניות בשוק, שאני מוציאה ארבע-מאות שקל. טוב, לך יש משק בית והבנות באות, אמרה הזקנה. לבסוף היא ניאותה לתת לה מאה שקל, שני שטרות של חמישים שהיא מסרה לה כמו שמוסרים תינוק בן יומו. הזקנה אמרה שתקנה רק עוף קטן, קילו, קילו וחצי. עוף יחיד. וקטן. לא יותר מקילו וחצי. הזקנה אמרה שהיא מעדיפה לקנות עוף שלם מאשר חזה עוף שהקצב חתך, כי על זה שהקצב חותך לוקחים יותר כסף, אז היא מעדיפה לחתוך בעצמה. אמרתי שאת העוף השלם שוקלים יחד עם העצמות והחזה החתוך הוא רק בשר נקי בלי עצמות, אבל הזקנה לא השתכנעה. לשוק הלכנו ברגל וחזרנו באוטובוס. הכסף שהזקנה נתנה לה נגמר לה ולא הספיק, ואת הפריט האחרון ברשימה, חצי אבטיח, היא קנתה על חשבונה. גם לאוטובוס היא שילמה על חשבונה. קניתי לשתינו בקבוקי שתיה קטנים כי היה חום של שלושים וחמש מעלות והיא רצתה להחזיר לי את הכסף. אמרתי לה שהיא לא צריכה להחזיר לי את הכסף על השתייה. ליד הבית היא רצתה להשליך את הבקבוקים הריקים לזבל, כדי שהזקנה לא תראה שהיא קנתה שתיה ותצעק עליה למה היא לא יכולה להתאפק ולשתות מים בבית, אבל אמרתי לה שתיתן לי את הבקבוקים, שאני אחזיר אותם לסופר ואקבל החזר, ושמתי אותם בסל שלי. היא התעקשה לעזור לי עם המצרכים עד לדירתי בקומה האחרונה. אמרתי לה שאולי עד שהזקנה תתעורר היא תקפוץ אלי ותתקלח, כי המים מדוד השמש רותחים. אבל הזקנה כבר התעוררה ונתנה לה הרבה הוראות לעשות כל מיני דברים, והיא נשארה בחולצת הטי האדומה שלה, רטובה מזיעה.     

יום שני, 10 ביולי 2017

אגם אונטריו



כששרון באה לשבת אמרתי לה שהמליצו לי על סרט והצגה, אבל שרון אמרה שהיא מסתפקת במה שיש בטלויזיה, ולא בא לה לצאת. כל השבוע היא מתלבשת ויוצאת לעבודה מהבוקר עד הערב, ובסוף השבוע היא רוצה לנוח, להישאר בבגדים של בית ולראות סדרות טלויזיה. ראינו את שני הפרקים האחרונים של דווינה. בעצם קוראים לזה "עור רגיש", אבל אני קוראת לזה דווינה, כי ככה קוראים בסידרה לדמות שקים קטרל משחקת, ואני מאד אוהבת את קים קטרל, במיוחד בסידרה הזאת, שהיא משחקת דמות עצובה שמנסה להתנהג יפה כל הזמן, וזה מאד קשה, במיוחד כשהבן שלה נהיה מאד דתי ומתחתן עם אשה בגיל של דווינה שכל הזמן מטיפה לדווינה מוסר, למרות שברור שהיא בעצמה רחוקה מלהיות צדיקה. העונה השנייה היתה לדעתי הרבה יותר טובה מהראשונה, העלילה היתה הרבה יותר מהודקת וזורמת, ואהבתי את זה שהיא עברה מדירת הפאר שלה בטורונטו לגור בסירה על האי באגם אונטריו, ובפרק האחרון היא גם מפליגה לבדה ללב האגם, שזה מסמל שיחרור, למרות שלפני כן היא שואלת את בעלת הסירה שתמיד חלמה לנסוע בה למקום אקזוטי אבל מעולם לא נסעה, היא שואלת אותה שאלה רטורית לאיזה מקום אקזוטי אפשר כבר לנסוע באגם אונטריו, שמבחינתי הוא כמובן מקום לגמרי אקזוטי ומסתורי, אבל בשביל מי שגר בטורונטו זה מקום די שגרתי, כמו הכינרת למישהו שגר בטבריה. כששרון היתה בטורונטו הציעו לה גם סיור באי, אבל היא ויתרה והסתפקה במפלי הניאגרה, שזה מקום יותר מסעיר. אני לא חושבת שאסע כל כך רחוק אי פעם, למרות שבשנים האחרונות התחלתי להתעניין בקנדה בגלל הסיפורים של אליס מונרו שקראתי כמעט את כולם, אבל בעיקר הרגשתי מהסיפורים של אליס מונרו שהצרות של הנשים בקנדה דומות בדיוק לצרות של הנשים בכל מקום אחר, כי כשאנשים היגרו לקנדה הם לקחו איתם לקנדה את כל  הצרות שלהם, כולל אלה שבגללן הם היגרו לקנדה כדי לחיות שם חיים אחרים. אני חייתי קצת באוסטריה וקצת בהונגריה ורוב הזמן רציתי לחזור לירושלים, למרות שנסעתי לשם כדי לברוח מירושלים. בכל זאת לירושלים אני מתגעגעת כשאני נמצאת במקום אחר, ולמקומות אחרים אני לא כל כך מתגעגעת. רק לבת ולחתן ולנכד שלי אני מתגעגעת, והם גרים באנגליה, אז אני נוסעת עכשיו רק לשם. כשהייתי ילדה יותר רציתי לנסוע לארצות רחוקות, למשל להודו, אחרי שקראתי את "טבעת המהרג'ה" של שמעון צבר. יחד עם "טבעת המהרג'ה" קיבלתי עוד ספר שמאד אהבתי ושכחתי את שמו, ספר על ילדים נורווגים שמבריחים זהב במזחלות בשלג, כמובן במחתרת נגד הנאצים. אז ספרים כאלה מאד הלהיבו אותי ולא עיצבנו אותי כמו עכשיו, כשאני יודעת כמה נורווגיה היתה רעה ליהודים ושהרבה מאד נורווגים תמכו בעצם בקוויזלינג. בכל אופן, כשהייתי ילדה וקראתי ספרים שאהבתי מכל מיני ארצות, רציתי מאד לנסוע לארצות האלה ולחיות בהן, לפחות לזמן מה. לאוסטריה נסעתי בגלל המחקר שזנחתי בסוף מבלי לסיים, ואהבתי מאד להסתובב בעיר העתיקה של וינה, אבל אני לא מתגעגעת לשם, וגם הרבה דברים השתנו שם דוקא בשנים האחרונות, כי גם לוינה היגרו הרבה פיליפינים ותאילנדים, והחליפו בעבודות הכי שחורות את המהגרים ממזרח אירופה, שכבר התקדמו קצת בסולם החברתי, ורובם לא דיברו בשפות שאני יודעת והיה לי מאד קשה לתקשר איתם, ורבים מבתי הקפה שהתקיימו עוד מהמאה ה-19, הוחלפו ברשתות בינלאומיות, וכשהייתי שם בפעם האחרונה, גם מאז כבר עברו כמה שנים, חשבתי בעיקר כמה הכל השתנה שם בשבילי, ויותר מהכל אני השתניתי, כי אני כבר אשה מבוגרת ואני כבר לא מצפה לאיזשהו עתיד שיהיה שונה, ושכבר לפני הרבה שנים הבנתי שהוא לא יגיע, ומה שיש זה החיים שיש, והם חיים לא קלים אבל גם לא רעים. לפעמים אני חושבת שהקשר שלי לבית הגביל אותי ומנע ממני לעשות דברים שאולי היו מועילים לי, אבל כשבעלי עזב אותנו פחדתי מאד לאבד את הבית, ורק רציתי לשמור על הבית, והרגשתי שאם נאבד את הבית נאבד את כל המשענת שלנו בחיים. אני תמיד פוגשת אנשים כאלה שמספרים סיפורים כאלה שבגלל משהו כזה או אחר הם לא עשו משהו כזה או אחר, אבל למרות שברור שבן אדם צריך גם הרבה מזל בחיים, בכל זאת אני חושבת שבן אדם בעיקר עושה מה שהוא רוצה, גם אם הוא מוצא לזה כל מיני סיבות ותירוצים אחרים. יש אנשים למשל שאומרים שהם רוצים לכתוב אבל לא יכולים בגלל כל מיני דברים, ואני כשרציתי לכתוב תמיד כתבתי, באמצע הלילה או באמצע היום, כשרציתי לכתוב כתבתי גם אם לא יצא לי כלום מזה או שהיו לי צרות מזה, וגם אם הייתי צריכה לעשות דברים אחרים, אז אני לא כל כך מאמינה לאנשים שאומרים שהם לא כותבים בגלל משהו כזה או אחר שמפריע להם לכתוב. תמיד יש בחיים המון דברים שמפריעים לכל דבר, אבל בסופו של דבר אנחנו כן עושים את מה שאנחנו ממש רוצים, ולא עושים את מה שאיננו רוצים לעשות או שפעם רצינו לעשות ואיבדנו בו עניין, שגם זה קורה בחיים, כמו שאני איבדתי עניין במסעות לארצות רחוקות, דווקא אחרי שחייתי קצת בארצות רחוקות ובעיקר התגעגעתי הביתה. עכשיו אני חושבת הרבה אם הייתי יכולה לחיות באנגליה, ואז הייתי יכולה לטפל בנכד שלי. הייתי מאד רוצה לטפל בנכד שלי, גם בשביל לעזור לבת שלי וגם בגלל שהייתי רוצה להיות קרובה אליו ולראות איך הוא גדל. אבל אז אני אהיה רחוקה מהבת הגדולה שלי וגם מכל הדברים שאני מכירה ואוהבת בישראל. בסרטים יש לאנשים כל מיני שאיפות אקזוטיות לנסוע למקומות רחוקים ושונים, אבל בחיים האמיתיים הרבה יותר קל לחיות במקום שאתה מכיר ומבין, והדברים שמתגעגעים אליהם הם דברים די פשוטים, כמו המיטה שלך בבית שלך, הנוף מהחלון, לשבת לפני השקיעה על הדשא בגן העצמאות ולהרגיש את הרוח ולהסתכל בעצים שמתנועעים. אני תוהה אם זה מעיד על מוגבלות או דוקא על הבנה עמוקה של החיים, לא כל כך קל לדעת. אבל אחרי שאחי חלה בסרטן וראיתי שהוא רק רוצה לחיות, לא ללמד באוניברסיטה או לכתוב ספרים, אלא לחיות, הרגשתי שמה שחשוב בחיים זה לא לעשות דברים חשובים אלא לחיות, וזה לא באמת משנה אם חיית בהרבה ארצות או רק בארץ שלך, רק משנה איפה אתה יכול לחיות, ובדרך כלל זה באותו מקום שבו אתה ממילא חי, ולא צריכים לנסוע בשביל זה לשום מקום. בעצם דווינה לא באמת משתחררת, היא נתקעת באמצע האגם ונרדמת שם, אבל בבוקר היא מצליחה להתניע ולחזור הביתה, כלומר לסירה שהיא גרה בה, ושם מחכה לה הכלב שלה, שבגללו היא הפליגה לאמצע האגם. גם לי הלך פעם כלב לאיבוד וחיפשתי אותו בכל ירושלים ולא מצאתי, אבל אחרי יום וחצי הוא חזר לבד, מלוכלך ומפוחד, ומעולם לא גיליתי איפה הוא היה בזמן הזה. הוא מזמן כבר לא בחיים הכלב הזה, אבל אני עוד מתגעגעת אליו וחולמת עליו לפעמים, ובחלומות אני רואה אותו ואת אושר ביחד, למרות שבחיים האמיתיים הם בטח היו רבים, וממילא הם לא היו יכולים להיפגש, כי קאיקאי מת שנתיים לפני שאושר נולד. קשה לחבר במקום אחד ובזמן אחד את כל מי ואת כל מה שאוהבים, ובגלל זה צריך חלומות.