יום שישי, 20 באוקטובר 2017

לא למכירה



כבר מזמן לא קרה לי שקראתי מאמר שלם של גדעון לוי מההתחלה עד הסוף וגם הזדהיתי, כמו המאמר שלו "טהרני השמאל". גם לי כל כך נמאס לשמוע את כל העצות איך השמאל צריך להתנהג ולדבר כדי לפתות מצביעים, שאף פעם לא שואלות את השאלה הפשוטה: במה השמאל מאמין בכלל? במה הוא מאמין ולאן הוא חותר? ולמה הוא חושב שהמצביעים מטומטמים ויצביעו לו אם הוא ינסה לעבוד עליהם שהוא לא מה שהם חושבים? כל כך נמאס לי מכל העצות מה השמאל צריך לעשות כדי להיבחר, שתמיד רוחשות כל כך הרבה בוז למצביעים הפוטנציאלים, שאי אפשר לדמיין  איך מישהו ירצה בכלל להצביע למפלגה כזאת, שכל כך מזלזלת באינטליגנציה שלו. אולי מי שבחר לראשות המפלגה שלו בן אדם שהרקע שלו הוא לנהל את בזק תמורת משכורת של מיליונים, חושב שמפלגה צריך למכור כמו שמוכרים טלפונים, ואם המנויים לא מרוצים, לעשות להם קצת הנחה במחיר: לא נחזיר התנחלויות כדי להגיע להסדר עם הערבים, שוה לכם להצביע לנו. זה כל כך עלוב ומבייש. גם אני חושבת שצריך לנסות לשכנע את הפלשתינים להשאיר חלק מההתנחלויות, אבל אני גם חושבת שבתמורה ישראל צריכה להסכים לקלוט כמה מאות אלפי פלשתינים במסגרת הכרה בזכות השיבה, וגם להחזיר לפלשתינים את כל האדמות שהופקעו מהם סתם, לא רק בגדה אלא גם בגליל ובנגב בלי שעשו איתן כלום, סתם הפקיעו אדמות בשקר ומחזיקים אותן בגזל ולא מחזירים, ומי שמתנהג ככה לא יעשו איתו שלום. אני בשונה מגדעון לוי חושבת שהבעיה העיקרית היא גזל אדמות הפלשתינים ולא הכיבוש לכשעצמו, ולכן גם סיום הכיבוש לא יפתור את הבעיה, כי מדינת ישראל עשתה לפלשתינים יותר מדי עוולות, שחלק היו אולי בלתי נמנעות, אבל חלק היו עוולות בזדון ובלי שום סיבה. מה שאני רוצה להגיד זה שלא נורא לומר שלא מוכרחים לפנות מתנחלים, אבל צריך להגיד שזה אומר שהם יישארו בשטח של מדינה פלשתינית שחייבת לקום. אם רק אומרים שיהיה שלום וההתנחלויות יישארו זה נשמע כמו שלום נתניהו שנתניהו כל הזמן רוצה לנהל עליו משא ומתן בלי תנאים מוקדמים, אבל רק בתנאי שהפלשתינים יסכימו לתנאים המוקדמים שלו, ואם לא הוא לא ינהל איתם את המשא ומתן שהוא מעולם לא התכוון לנהל איתם. וזאת עוד סיבה שיש לי צורך נפשי דחוף לשמוע אמירות כאלה שלא מביאות מצביעים, אמירות על נסיגה מהשטחים הכבושים ופינוי התנחלויות והכרה בזכות השיבה והחזרת קרקעות שהופקעו לתושבים ערבים, דוקא מפני שיש לי צורך נפשי דחוף שראש מפלגת העבודה יהיה הכי לא דומה לנתניהו, הכי לא תחמן ולא מתחכם ולא שקרן ולא מתעתע, מישהו כמו יצחק רבין שיגיד שלא אכפת לו לנסוע לגוש עציון עם דרכון ולא טוחן את השכל עם דיבורים על גושי התישבות שיישארו בשטח ישראל, כאילו זה אפשרי בכלל. אולי גם רבין לא התכוון לדבריו וגם הוא הפקיע המון אדמות של ערבים, ובגלל זה הם קבעו את יום האדמה, שהיהודים אוהבים להעמיד פנים שאין להם מושג על מה מדברים כשהם מדברים על זה. גם רבין אמר דברים נוראים כמו שעזה תטבע בים והתחלחלתי מזה, ובכל זאת אני מאד מתגעגעת אליו, כי הוא היה בן אדם אמיתי, לא מוצר שעיצבו יחצ"נים. אני מתגעגעת למישהו שאומר דברים בכלל לא מחושבים, למישהו שרק אומר מה שהוא באמת חושב ולא מנסה כל הזמן למצוא חן, למישהו שיאמר מה הוא רוצה לעשות כי הוא מאמין בזה, ולא מה שהוא חושב שאנשים שאולי יצביעו למפלגת העבודה וכנראה לא יצביעו למפלגת העבודה רוצים לשמוע. מפלגת העבודה צריכה להתעסק פחות בפיתוי מצביעים ויותר באמירה ברורה מה הדרך שלה ומה היא רוצה לעשות אם היא תגיע לשלטון, וחבל שהיא לא מקבלת את העצה מהמנהיג המיתולוגי שלה בן-גוריון שמנהיג צריך להגיד מה שלדעתו טוב לעם ולא מה שלדעתו העם רוצה, וזה אולי לא יגרום לעם להצביע לו, אבל לפחות העם לא יבוז לו ויתבייש בו, שקצת קשה להצביע למישהו שאתה בז לו ומתבייש בו, כי אין לו אומץ לומר מה הוא חושב, או שגרוע מכך, אין לו בכלל מחשבות חוץ מהמחשבות איך לפתות מצביעים, שזה יותר דומה לאיש מכירות מאשר למנהיג שצריך להרים דגל ולצעוק אחרי אפילו אם הוא יישאר לבד, והוא לא יישאר לבד, כי אנשים מחפשים מישהו עם דגל לצעוד אחריו, הרבה יותר ממה שהם מחפשים מישהו עם טלפונים למכירה.  

יום שלישי, 17 באוקטובר 2017

דורותי פורטר / כוכבי ים ועוד



בתי שרון נסעה לכנס באוסטרליה, ואני שולחת לה ד"ש עם שירתה של המשוררת האוסטרלית האהובה מאד בארצה דורותי פורטר (2008-1954) ופחות מוכרת מחוצה לה. שירתה של דורותי פורטר, שמתה לפני כעשור ממחלת הסרטן, מגוונת מאד, מרבה לעסוק באהבה, בתשוקה, ברגש, רגישה מאד לחי, לטבע, לנוף, עשירה באיזכורים תרבותיים מן הספרות וההיסטוריה, תובענית, סגנונה בוטה, לא מהסס לחבוט בתודעת הקורא, לעתים מתחכם, עשיר בדו- משמעויות, ותמיד רגיש מאד לסבלם של היצורים החיים, לרגשות הזולת וליופיו של הטבע.

צרות

"ג'יל",
אני מתגרה במראה,
"כמה אומץ יש לך?"

אני אוהבת את האומץ שלי גופני
אני אוהבת את האומץ שלי עם קמצוץ של סכנה.

בין משרות בענף הביטוח
התבוננתי במטפסי צוקים
כמו עכבישי משחק זעירים
על הצוק המקומי שלי.

אין לי ראש לגבהים
אבל יש לי תיאבון לצרות

צרות
צרות עמוקות של אנשים אחרים
כדי להדליק את המנוע שלי
ולשלם את המשכנתא שלי

וצרות פרטיות, הו, צרות יפות
להַגְאוֹת כַּגַּל את מיטתי

אני ממתינה

אני אשתה אתכן, צרות
עם הרבה קרח.

TROUBLE

‘Jill’
I challenge the mirror
‘how much guts have you got?’

I like my courage
    physical
I like my courage
    with a dash of danger

In between insurance jobs
I’ve been watching
    rock climbers
        like game little spiders
            on my local cliff

I’ve got no head for heights
    but plenty of stomach
        for trouble

trouble
    deep other-folks trouble
        to spark my engine
           and pay my mortgage

and private trouble
    oh, pretty trouble

to tidal-wave my bed

I’m waiting

I want you, trouble,
    on the rocks.

© 2000, Dorothy Porter
From: the monkey's mask
Publisher: Picador, Sydney, 2000



כוכבי ים

גֶבֶּלס צדק.

אפשר לומר לך
לשנוא מישהו.

אתמול
כוכבי הים
כה רבים, כה לבנים
כה קרובים למזח
באור הירוק של הוֹבַּרט
שבו את לבי
כשם שהמלח הזקן של קולרידג'
אימץ אל לבו
פקעות של פְּתָנֵי ים.

היום המוזיאון אמר לי
שכוכבי הים הם זרים
שהם מתרבים כמו חולדות
שהם זוללים את אלה
ששייכים לכאן.

הם עומדים לקבץ אתכם, כוכבי ים
ולהיפטר מכם –

אין מפלט
אין צאצאים
הגֶּנִּים שלכם יתפזרו להתאבל
וינסו להרבות אתכם שוב.

יהיו מים צלולים
ורק האשפה הרגילה.

הערות: הוברט היא בירת האי טסמניה שמדרום ליבשת אוסטרליה
המלח הזקן של קולרידג' – הכוונה לדמות המלח בשירתו של המשורר הבריטי סמואל טיילור קולרידג' (1834-1772) The Rime of the ancient Mariner, שכל חבריו להפלגה מתו, והוא צופה בהתרגשות בפתני הים (נחשי ים) המתפתלים סביב האניה, ושמח לראות יצורים חיים.


STARFISH
Goebbels was right.
You can be told
   to hate anything.
Yesterday
   the starfish
     so many, so white,
     so close to the dock
in the green light
       off Hobart
sent me rapt
   like Coleridge’s old mariner
     taking coils of sea snake
       to his bosom.
Today
   the Museum told me
the starfish
   are foreigners
   are breeding like rats
   are gobbling them
       who belong here.  
They’re going to round you up, starfish,
   and get rid of you –
no escape
no descendants
   with a  scatter of your genes
     to mourn
       and try and breed
         you back
there’ll be clear water
       and just the usual
         rubbish.

הקרפדה מהמפסטד הית'

היה זה אחד מאותם
לילות קיץ אנגליים יפהפיים
כאשר ריחוף על אור ירח
של עולם מואר ירח
היה גורלך הקסום בר המזל.

נצנוץ הלילך של אגמים שקטים
לחישת שועל רפאים דרך פעימת לבך.

אבל הקרפדה על ידך
הסריחה באמת.

הסריחה דרך עורה הרוטט
הסריחה מפחד.

האם מגען ההלוצינוגני האגדי
של הקרפדות,
בדיוק כפי שמַקְבֵּת חוה,
מלכודת מהפנטת
של התגלות רעילה?

אלו דלתות בינה מצמררות נפתחות
לנתזי המוֹשְׁק
של אימה משותקת נושמת?

כמובן באותו ליל משי משכר
רצית
ותמיד תרצי
שהקרפדה תירגע
שתדיף ריח נעים
ותחלוק בנדיבות
את סודותיה המתעתעים.

אבל הקרפדה על ידך
התגוננה.

הקרפדה על ידך
הסריחה באמת.

הַמְפְּסְטֶד הִית' – איזור גנים ואגמים בלונדון, אנגליה

THE HAMPSTEAD HEATH TOAD
It was one of those
beautiful
English summer nights
when levitating
on the moonshine
of a moonlit  world
was your entranced lucky
fate.

The lilac shimmer of silent
lakes.
The whisper of ghost fox
through your heartbeat.

But the toad in the hand
stank real.

Stank through his palpitating
skin.
Stank of  fear.


Is the fabled hallucinogenic
touch of toads
just as Macbeth
witnessed
a  hypnotising snare
of toxic apparition?

What thrilling doors of perception
open
to the musky ooze
of panting paralysed
terror?

Of course
on that silky intoxicating
night
you wanted
and will always want
the toad
to calm down
smell sweet
and give up his phantasmagorical
secrets
generously.

But the toad in the hand
protected himself.

The toad in the hand
stank real.

שני השירים הבאים לקוחים מספרה של דורותי פורטר "אחנתון" שבו היא מדברת מפי המלך המצרי שלדמותו נמשכה מאז נסעה לברלין לצפות בדיוקן אשתו היפהפיה נפרטיטי, שם התלהבה דוקא מדיוקנו של אחנתון, ומאוחר יותר נסעה למצרים לצפות בפסלו ובשרידי עירו. נראה שפורטר נמשכה במיוחד לצד נשי שהיא מצאה באחנתון, ובמשיכתו ליצירה אמנותית. מפיו היא מדברת על יצירה, אמנות, זוגיות, יופי וחושניות.

מַאעַת (אלת האמת, הצדק והסדר במיתולוגיה המצרית)

אמא,
בְּרִיאָה תמיד מתחילה
במשאלה,
במעשה של אל.

אפילו בסיפור הכהן
האל פְּתַח
צריך היה להתחיל איפשהו.

זכרי, הסדר הראשון היה כאוס!

הביטי בעירי!
האם הינה בית מטבחיים וחילול שמים?
היא מקדש אמיתי
שצָרוּ שמים ועמק
תוכלי לנשום אותה
כפי שתוכלי
לשתות את הנילוס.

יצורים חיים, אמא,
אני יוצר יצורים חיים.

מאעת שלך היא ארון מתים
מאעת שלי היא חיים!

Ma'at
Mother,
Creation always begins
With the wish
With the act
Of a god.

Even in the priest's yarn
Old Ptah
Had to start
Somewhere.

Remember
The first Ma'at
Was chaos!

Look at my city.
Is it a blasphemous shambles?
Shaped by the sky
And the valley
It is a true temple,
You can breathe it
Like you can drink
The Nile.

Living things, Mother
Imake living things.

Your Ma'at is a sarcophagus
My Ma'at is life!

שושנים

שושנה כהה צפה
בקערת מים קלים.

נִחוֹחָה זוחל
כעכביש אִטִּי
על פָּנַי.

והוא דוקר בעיניים.
אז אני בוכה מעונג
בלי סיבה
בחדר השושנה של נפרטיטי.

Roses
A dark rose
Floats
In a bowl
Of light water

Its scent creeps
Like a slow spider
Up my face

And it stings
 in the eyes

So I cry
For pleasure
For no reason
In Nefertiti's rose room.


יום שבת, 14 באוקטובר 2017

עין סגולה וחברי ילדות



אז מה שקרה זה שהכלב זינק על חתול והעיף אותי ונפלתי על המדרכה ונחבטתי חזק במצח וצעקתי, וראיתי בזווית העין איש שהלך לבית הכנסת מסתובב מהר ורץ אלי והוא עזר לי לקום ואמר: יש לך דם על המצח ומתחת לאף, והוצאתי ממחטה וניגבתי את הדם, ואז קלטתי שאושר ברח, וצעקתי: איפה הכלב? והאיש אמר שהוא רץ למטה לחצר הסמוכה, ואז הוא אמר: הנה הוא! ואושר הופיע בדילוגים עליזים, כי הוא מאד נהנה לרדוף אחרי חתולים. הרופא אמר שזה רק שטף דם והוא יגלוש אל גלגל העין מעל העין ומתחת לעין ויהיה סגול ואחר כך כחול ואחר כך ירוק ואחר כך צהוב. בינתיים אני בשלב הסגול ומיום ליום העין נראית גרוע יותר, והדם גולש גם לעין השנייה. מאד לא נעים לי להלך ככה ברחוב, אבל אין ברירה. שרון אמרה לי מה אין לך משקפי שמש, כמו לנשים מוכות בסרטים וסדרות טלויזיה, אבל אני רק מוכת כלב ואין לי משקפי שמש ומטפחת הראש לא ממש מסתירה. לפחות בטיולים הבאים אושר התנהג בסדר, ולא פגשתי הרבה אנשים שאני מכירה, רק שני בעלי כלבים שאמרו לי אוי מסכנה, ואת חוה שישבה על הספסל ומצמצה בעיניים ואמרה לי שהיא לא רואה כלום בלי משקפיים, ואמרתי לה שלפעמים זה לטובה. איתמר אמר שזה לא נעים, אבל זה לא יהרוג אותי. אני בעיקר חושבת על זה שזה לא נעים. בכל זאת ביום ששי כשיצאתי לטייל עם אושר באה מולי אשה עם תינוק בעגלה ואמרה לי: את ענת מרגלית, שזה שם הנעורים שלי, ואני בכלל לא זיהיתי אותה, אבל זאת היתה מלכי שהיתה חברה שלי בתיכון ומאז שהייתי בצבא לא ראיתי אותה, כי אני עברתי לירושלים והיא נשארה ליד חיפה. היה לי מוזר שהיא זיהתה אותי למרות העין הסגולה המפחידה, ואני בכלל לא זיהיתי אותה, למרות שנדמה לי שאני הרבה יותר השתניתי ממה שהיא השתנתה. היתה בתיכון שלנו עוד ענת מרגלית בכיתה יותר נמוכה שהיתה יפהפיה, ומישהו אמר לי איזה יפה ענת מרגלית, לא את. אחר כך ראיתי תמונה שלה בתחרות מלכת היופי, והיתה לה צמה שחורה ארוכה. לפעמים אני שוכחת שזה היה השם שלי בילדות, וגם דברים אחרים מהילדות אני שוכחת, לפעמים נדמה לי שאני שוכחת בכוונה, כי לא היתה לי ילדות כל כך שמחה, שמחתי במיוחד שמלכי זכרה את סבתא שלי, שבשנות התיכון גרתי אצלה, אבל לא כל החברים שלי זוכרים אותה, ומלכי סיפרה לי על כל מיני אנשים מהכיתה שלנו שהיא פוגשת, וחשבתי על זה שאם אתה נשאר בעיר הולדתך אתה נשאר מחובר יותר לאנשים שגדלת איתם, גם אחי היה מספר לי על כל מיני חברי ילדות שלו ושלי שאני לא ידעתי עליהם דבר, למשל הוא זכר את רמי פורטיס שהיה מצחיק גם בתיכון, ואני לא זכרתי אותו בכלל. לא סיפרתי למלכי על כל האנשים שכן פגשתי מאז התיכון אבל אני די מצטערת שפגשתי אותם. כל העניין הזה של חברים מהעבר יכול להיות נחמד אבל לפעמים די מביך, כי אנשים נורא משתנים מאז שהם היו ילדים ועד שהם נהיים זקנים, ויש אנשים שאהבתי בילדות ועכשיו אני כל כך מתעבת אותם, במיוחד את אלה מהם שנהיו מפורסמים, ובילדות חשבתי שהם אנשים נהדרים, ועכשיו אני חושבת איך הם השתנו כל כך לרעה, שאי אפשר אפילו לרגע לסבול אותם. מלכי הזכירה לי דוקא את החברות שמאד אהבתי, איילת ואסתי ודליה שגרה מזמן באמריקה ואת זה לא ידעתי. מלכי אמרה שחבל שלא באתי לפגישת המחזור כי היה מאד נחמד. אבל בפגישות מחזור אני תמיד פוחדת לפגוש אנשים שאני ממש לא רוצה לפגוש, ויש כאלה לא מעט, כמו זה שחשב שאני עיתונאית כי פירסמתי לפעמים מאמרים בעיתון והוא רצה שאני אכתוב על אשתו שהוא רצה להתגרש ממנה. כשגברים מתגרשים מאשה הם תמיד רוצים לנקום בה, גם אם הם אלה שעזבו אותה והיא זאת שסובלת, בכל זאת הגברים תמיד רוצים לנקום בנשים ותמיד מחפשים מישהו שיעזור להם לנקום בנשים, ורצוי להם שזאת תהיה גם אשה, אבל במקרה הפרטי שלי זה ממש לא רעיון טוב לנסות לגייס אותי נגד אשה שרוצים להתגרש ממנה, זה עלול לגרום לי לרצות לעזור דוקא לאשה נגד הבעל. והאנשים שאני הכי מתעבת הם אלה שתמיד מוכנים להתגייס לעזור לפגוע במישהו שהם בכלל לא מכירים, רק בגלל שמישהו שיש לו אינטרס מבקש מהם לעזור לו לפגוע במישהו. תמיד אני תוהה על האנשים האלה, שפגשתי לצערי כל כך הרבה בחיים, אלה שבקושי מכירים אותך או בכלל לא, אבל אם מישהו יבקש מהם לעזור לו לפגוע בך, הם מיד יתגייסו למשימה, אפילו בלי שייצא להם משהו מזה. ככה טיילתי עם אושר ועם מלכי והנכד שלה, והיא הזכירה לי אנשים שפעם אהבתי ולא חשבתי עליהם כל כך הרבה שנים, אבל כמו במסך מפוצל נזכרתי כל הזמן גם באנשים מהכיתה שרציתי לשכוח, זאת שהזמנתי אותה פעם למסיבה והיא אמרה שאין לה זמן בערב אבל הבת שלה תשמח לראות אותנו, והביאה אלינו את הבת שלה שנשמור עליה בזמן שהיא הולכת עם בעלה לסרט בסינמטק, וחשבתי למי היא היתה דוחפת את הילדה, דוקא ילדה ממש חמודה, אם לא הייתי מתקשרת להזמין אותה למסיבה. ודוקא בתיכון היא היתה אחת החברות שהכי אהבתי, ממש חברה טובה, וחשבתי שיש לה נפש כזאת טהורה, וגם ההוא שחשב שאני עיתונאית ורצה שאכתוב רעות על אשתו שבכלל לא היכרתי, היה בתיכון ממש ילד חמוד בלי שום כוונה רעה. אולי בתיכון אנשים הם עדיין יחסית אמיתיים, ולא מזויפים וצבועים כמו שהם נהיים לפעמים כשהם הופכים לעורכי-דין מפורסמים או יועצים משפטיים רמי-מעלה. בכל זאת שמחתי לפגוש את מלכי ולהיזכר בקומזיץ שעשינו פעם ביום העצמאות אצלה בקרית-ביאליק, אפילו שכחתי להזכיר לה את זה, למרות שזה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשהיא אמרה לי מי היא ולא היה לי כל כך נעים שהיא זיהתה אותי ואני בכלל לא זיהיתי אותה, וחשבתי איך החיים לקחו אותי לכל מיני מקומות וכל מיני ארצות והיכרתי כל כך הרבה אנשים שהגיחו לחיי ואז נעלמו מחיי כשנדדתי מפה לשם ומשם לפה, והכי התרחקתי מחברי הילדות, ואפילו כשפגשתי את אחת האהבות הגדולות שלי עשור אחרי שנפרדנו בכלל לא היכרתי אותו, והוא מיד קרא לי ענת ענת, ולא ידעתי מה להגיד לו בכלל. ולפעמים אני מיטיבה לזכור דוקא את מי שעשו לי רעה, ואולי המוח שלנו בנוי ככה מסיבות אבולוציוניות, כדי שנדע ממי להיזהר, שבחיי הפרא זה יותר חשוב מאשר לדעת מי באמת חבר שלך. בכל זאת חשבתי כל השבת על הפגישה עם מלכי וגם על איילת ואסתי ודליה, ועל ערבי השבתות שבילינו יחד בילדות, כשדיברנו על האהבות הראשונות והכל כך תמימות שלנו, ועל כל החלומות שהיו לנו בחיים, שבמחשבה לאחור היו מאד צנועים, וחשבתי שיש לי גם זיכרונות ילדות יפים שכדאי לנצור, כמו צעיף ישן שמתחממים בו בימות הקור, ואפשר להתנחם בהם כל החיים.