יום שני, 14 באוגוסט 2017

פרפרים שמעבר לים



בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.
גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.
מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.
בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.
מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

נולד בדיר-יאסין



השבוע ראיתי את הסרט של נטע שושני ותמרה ארדה "נולד בדיר-יאסין", סרט מרתק ומחריד ומזעזע ושובר לב, הכל ביחד. השם של הסרט מתייחס כנראה לדרור ניסן שנולד לאמו שהיתה מאושפזת בבית החולים לחולי נפש כפר שאול, שמוקם בבתי הכפר דיר יאסין. היו מבקרים שתהו על החיבור בין סיפור הילד שנולד לחולת נפש שאושפזה במקום וניסתה לשוא לברוח ממנו, לבין סיפור הטבח בדיר-יאסין, היו מי שחשבו שהחיבור לא לעניין והיו מי שחשבו שהוא סוג של מטפורה לחברה הישראלית המטורפת שחיה על חורבות כפרים פלשתיניים, מאיר פעיל המנוח, שביקר בזמנו במקום עם הבמאית, אמר: זה בית חולים לחולי נפש, זה מתאים, יש פה רוחות רפאים. אבל אני חשבתי על הסבר הרבה יותר פשוט: הקמת בית החולים לחולי נפש בכפר איפשרה לגדר ולסגור אותו, למנוע מאנשים לבקר בו ולהלך בשביליו ואולי לראות דברים שהעדיפו שלא יראו, והסרט "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה. אני ידעתי שיש בית-חולים לחולי נפש שנקרא כפר שאול, אפילו היכרתי פעם אחות גימלאית שעבדה שם, אבל עברו המון שנים עד שנודע לי שכפר שאול הוא בעצם דיר-יאסין, שכמו שאומרים בסרט בית החולים לא הוקם על חורבות הכפר, אלא התמקם בבתי הכפר, ולכן אנשים כמוני, שנולדו אחרי מלחמת השיחרור, אולי שמעו על הטבח בדיר-יאסין, אבל לא היו שם אף פעם – זה מקום סגור לציבור הרחב ורק מעטים מאד מאזרחי ישראל ואפילו מתושבי ירושלים ביקרו בו. ואם יש כאן איזו מטפורה, הרי זה שבית חולים לחולי נפש הוא הגירסה המודרנית למושבת מצורעים, ששומר נפשו ירחק ממנה. דיר-יאסין הוא סוג של מושבת מצורעים שאמורה לכסות על הפשע, ולא ממש מצליחה.
למרות הכחשות של כמה מהמעורבים מאד ברור שהיה בכפר דיר-יאסין טבח של אוכלוסיה אזרחית ולא קרב רגיל. העדות הכי מזעזעת עבורי בסרט היא של אשה שהיתה נערה בגדנ"ע, ונשלחה עם חבריה לכפר לקבור את גופות ההרוגים, שזה דבר מזעזע בפני עצמו ששלחו נערים ונערות מהגדנ"ע לעשות את זה. היא פתחה את הדלת  לאחד הבתים בכפר וראתה אשה כרותת-ראש יושבת בכסא, וכמעט התעלפה, אז שלחו אותה הביתה. יש עוד הרבה עדויות מזעזעות בסרט על הטבח באזרחים, ומפקד הפעולה של האצ"ל מתגאה בזה שבגלל הטבח בדיר-יאסין הרבה ערבים ברחו מישראל, והוא מצטער רק שלא כל הערבים ברחו, ושר בהתלהבות את המנון בית"ר כשהוא עומד זקוף ומצדיע, וזה קטע גם מצמרר וגם קומי.
שרגא פלד, שאני מכירה מארכיון ההגנה, כי הוא מתנדב שם ועוזר לאנשים לחפש שם חומר, ולי הוא מאד עזר למצוא חומרים על אבא שלי, את התיק של שירות הידיעות של ההגנה על אבא שלי שהיה קומוניסט, סיפר שהוא ראה בכפר נער שרוף קשור לעץ, וגם שהוא צילם בכפר תמונות עבור ההגנה, ונטע שושני רצתה לראות את התמונות האלה, אבל ילנה מגנזך המדינה אמרה לה שזה סגור. גם כשאני חיפשתי חומרים בגנזך המדינה ילנה מאד השתדלה שאני לא אקבל את החומרים, ותמיד קיבלתי רק חלק מהתיקים שביקשתי עם רק חלק מהמסמכים. ידעתי שזה רק חלק מהמסמכים כי היו לי חלק מהמסמכים החסרים ממקורות אחרים. בדרך כלל בכלל לא קיבלתי שום דבר. נטע שושני לא ויתרה בקלות ועתרה לבית המשפט העליון, אבל אחרי שהשופטים עיינו בתמונות מהטבח בדיר-יאסין העתירה שלה נדחתה. אני דוקא חשבתי שזה שאין בסרט שלה תמונות מהטבח בדיר-יאסין לא משנה שום דבר, כי העדויות של האנשים שהיו שם כל כך מזעזעות, וכשראיתי את הסרט שלה חשבתי על הסרטים של קלוד לנצמן שאין בהם צילומים מהעבר, רק עדויות מסופרות. כשאנשים מספרים סיפורי זוועה אפשר לראות את התמונות בדימיון וזה לא כל כך משנה שלא רואים את התמונות האמיתיות. אולי חשוב להגיד את זה לאנשים בתקופתנו שהם כל כך תלויי ראייה וכל כך חשוב להם לצלם דברים יותר מלזכור אותם. נכון שאין כמו מראה עיניים, וקשה לסמוך על הזיכרון ולא תמיד מאמינים למי שלא יכול להציג תיעוד מצולם, אבל עדיין העוצמה של עדויות מדוברות ושל הזיכרון היא כל כך גדולה, ובעיני זה בכלל לא חשוב לנסוע למחנות ריכוז כמו אושוויץ שהיום הם מוזיאונים, אלא חשוב להקשיב לניצולי שואה, ואם הם כבר לא בחיים, לקרוא את הסיפורים שלהם. גם הרבה מהאנשים שנטע שושני צילמה בסרט שלה כבר לא בחיים, כי הסרט התחיל בפרוייקט על כפר שאול שהיא הכינה לפני שנים לבצלאל, וזה שהיא עובדת הרבה שנים על אותו דבר, זה דבר שיפה בעיני, שהיא משחזרת לאט לאט את הסיפור של דיר-יאסין כמו שמרכיבים פסיפס מאבנים מאד קטנות. פחדתי בהתחלה שאני לא אצליח לצפות בסרט הזה בגלל האכזריות של המעשים שמתוארים בו, אבל הייתי מאד מרותקת לסרט, למרות שיש בו קטעי עדות שקשה מאד להקשיב להם.
כמו שכבר כתבתי, "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה, וגם על התכחשות, ואחרי שנטע שושני כבר צילמה עדויות קשות של המשתתפים, מישהו אמר להם לא להתראיין יותר ולא להצטלם ולא לספר. לא ברור מי אמר להם כי הם לא מספרים, אבל אמרו להם. הם כבר אנשים קשישים והם מצייתים להוראות, שלא לומר פקודות. ומה שיפה זה שגם כשסוגרים ומסתירים ומנסים מאד מאד להשכיח, הזיכרון פורץ את כל הגדרות ואפשר לשמוע את נהמת הקולות המושתקים.

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

החברה הישראלית, ההומוסקסואלים והנשים



זו איננה הפעם הראשונה שבה אני חווה ניכור ממסרים שמקדם הבית הפתוח בירושלים, שמארגן – בהצלחה מרובה – את מצעד הגאוה, אבל נדמה לי שהשנה היה לי קשה במיוחד. הנושא הרשמי של מצעד הגאוה השנה היה הלהט"בים והדת, נושא חשוב ביותר, שהתמקד בשאיפתם של הומוסקסואלים דתיים להישאר בקהילתם הדתית ולהתקבל בה כחברים שווים, למרות שונותם ולמרות ההסתייגות הדתית מזוגיות חד-מינית. אבל בפועל הקולות שנשמעו התייחסו לנושאים אחרים שהסעירו את ציבור ההומוסקסואלים, בעיקר את הגברים שביניהם, לאחרונה, מתוקף הדיונים המשפטיים והחוקתיים בנושאים אלה – זכותם של הומוסקסואלים לאמץ ילדים, ורצונם לקבל את הזכות שמעניקה מדינת ישראל לאזרחיה הנשואים כדת משה וישראל, לנצל נשים חלשות ולהשתמש בהן כרחם להשכיר, כאינקובטור חי, תוך התנכרות גמורה לרגשותיהן ולזכויותיהן כבני אדם וכאמהות.
לא מזמן שודר בתכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" תחקיר שובר-לב על מה שאפשר לכנות אך ורק "מפעל לייצור ילדים" בגרוזיה עבור זוגות ישראלים, תוך ניצולן של נשים גרוזיניות כפריות ועניות, ושל החוק בגרוזיה שמתיר את הניצול הזה, שכבר נחסם במדינות אחרות. נציג החברה המארגנת שמגלגלת מיליונים זעם על התחקירן ששאל את אחת הנשים הישראליות אם היא היתה מוכנה להרות וללדת כדי למסור את הילד, והיא ענתה ספונטנית "כמובן שלא". הנשים הגרוזיניות מקבלות עבור הילד עשרת אלפים או חמישה-עשר אלף דולר. הזוגות הישראלים משלמים לחברה מאתיים וחמישים אלף שקל. כמה משתלם להיות מתווך בעיסקות מפוקפקות שכאלה, ולגרוף רווחי ענק מיאושן של נשים ישראליות עקרות שכבר ניסו הכל ומן העוני והחולשה של כפריות גרוזיניות, שצריכות להתמודד לבדן עם הדיכאון שבמסירת ילד שהרית וילדת, ושלפחות בחלק מן המקרים את גם אמו הביולוגית. הבעיה העיקרית היא, כפי שתיאר פרופסור גרוזיני שעומד בראש ועדה לבדיקת הנושא, היא ההתקשרות של הנשים לפרי בטנן, והתוצאות הנפשיות הקשות של מסירת הילד לאחר לידתו. מה לעשות שהטבע יצר אותנו כך שההריון שלנו איננו רק תהליך טכני, שבזמן ההריון אנחנו מתקשרות נפשית בקשר עמוק לעובר הקטן ששוחה בבטננו, ומצפות לרגע שבו נחבק אותו בזרועותינו ולא ניפרד ממנו לעולם. אבל על הבמה במצעד הגאוה, כמו בכל מקום אחר, כינו את הנשים האלה "פונדקאיות", מלה שחותכת בלב כמו חרב. פונדקאי, מגדיר מילון אבן-שושן, הוא "כינוי לצמח ירוק או לבעל-חיים המשמש פונדק לטפיל הנטפל אליו". זה המונח שבחרו לכנות בו נשים שמנוצלות כדי להרות וללדת ילדים לאחרים.
כעת גם שינו חברות התיווך המגלגלות מיליונים ממצוקת העקרות והעניות גם יחד את הטקטיקה. "אל תעשי את זה בגלל הכסף", הם אומרים לנשים, "אלא בגלל האושר שתגרמי להורים חשוכי הילדים". אבל שום אשה איננה עושה זאת כדי לגרום אושר. הנשים שהרות ויולדות לאחרים עושות זאת קודם כל עבור הכסף, שלו הן נזקקות נואשות. שום אשה משכילה ואמידה איננה מתנדבת להרות וללדת ילד, ולמסור אותו לאחר הלידה לאשה זרה מארץ רחוקה.
וכאן אנו מגיעים להומוסקסואלים המבקשים להיות הורים. בניגוד לנשים העקרות שכבר ניסו כל דרך ולעתים סיכנו את חייהן כדי ללדת ילד ונכשלו בכך, לגברים ההומוסקסואלים ברובם אין שום בעיה גופנית להוליד ילדים עם אשה. הם אינם נזקקים לאימוץ או לניצול נשים שמכונות פונדקאיות בגלל עקרות. הם פשוט אינם רוצים להכיר באם ילדם כאם בעלת זכויות אמהות. הם רוצים להעמיד פנים שלא רק שהם הורים לילדיהם, שזה רצון מבורך, אלא שהם הורים בלעדיים לילד. הם רוצים להעלים את קיומה של אשה שהרתה וילדה אותו, ושהעניקה לו מחצית מהמטען הגנטי שלו, להעמיד פנים שהאשה הזאת איננה קיימת, ושאין לה זכויות לגדל את פרי בטנה ולהיות לו לאם, וגם הילד איננו זכאי להכירה ולגדול לצדה, כי הוא צריך להעמיד פנים שהולידו אותו שני אבות, כי כך נוח להם. טענת האפליה שלהם מבוססת על כך שאם מרשים לזוגות חשוכי-ילדים לנצל נשים כאילו היו אינקובטור ולא בן-אדם, גם להם מגיעה הזכות הזאת, למרות שהם יכולים, כפי שרבים מההומוסקסואלים גם עושים בלב חפץ – להתקשר בהסכם עם אשה שמעוניינת בילד, ובכך הם אולי מקשים על עצמם, אבל הם מעניקים לילדם את הזכות שיש לכל ילד להכיר גם את אמו ולחוות אהבת אם, ולהיות בן לאם ולשני אבות – כל מי שגידל ילדים יודע כמה טוב לילד שיש לו הורה נוסף על הוריו הביולוגיים, וכל מי שחושב ביושר על היולדת ועל הילד, מבלי לשים את רצונו האנוכי לפני הכל, מבין שילד כזה יגדל שלם יותר ומאושר יותר, וגם אם בילדותם ילדים מקבלים כמובן מאליו מצב של שני אבות או שתי אמהות, או הורה יחיד, או הורים שאינם הוריהם הביולוגיים, ואינם חשים מופלים או חסרים, הרי בבגרותם רוצים רבים מהילדים להכיר את הוריהם הביולוגיים, ומוכנים לחצות את העולם למטרה זו, שהרי זו זכותו הטבעית ביותר של כל אדם, לדעת מי הרה וילד אותו, מאין בא ולאן הוא שייך.
באימוץ ילדים הבעיה היא שונה ומשותפת לכל האימוצים בישראל, שהם לרוב אינם אימוצים פתוחים, והם מנתקים את הילד ממשפחתו הביולוגית לתמיד, דבר שאיננו הוגן לא כלפי הילד ולא כלפי הוריו הביולוגיים, גם אם אינם הורים ראויים, מה גם שרוב הילדים שנלקחים לאימוץ מגיעים גם כן ממשפחות עניות, מאמהות יחידניות ומקבוצות מוחלשות ומופלות, וקשה להתעלם בהקשר זה מההיסטוריה הישראלית המחרידה של חטיפת ילדים מהוריהם ומסירתם לאימוץ, מסיבות גזעניות ואולי גם פליליות, שמטילה את צלה הארוך על המדינה, למרות המאמץ הנרחב להעלים ולהסתיר ולהשכיח ולטאטא מתחת לשטיח את הדברים שאינם נעלמים ואינם נשכחים. לכאורה אימוץ ופונדקאות הם דברים שונים בתכלית, אבל בפועל שני הדברים מבוססים על ניצול שמנצלים בעלי הכוח והממון את העניים והחלשים, תוך כדי שהם שוללים מהם את הזכות להיקרא הורים ולממש את הורותם.
ההומוסקסואלים בישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, וכמו כל החברה הישראלית הם מקדשים את ערכי השמרנות, המיליטריזם, העדפת הגברים, אפליית הנשים וניצולן והדה-הומניזציה שלהן. כמו כל הישראלים, כשהם דורשים זכויות אזרחיות הם מתפארים בשירותם הצבאי, כאילו לאזרח שלא שירת ביחידה קרבית אין זכויות אזרח, כאילו רק השירות הצבאי מעניק זכויות אדם ואזרח, כאילו חיינו באיזו חברה עתיקה שנשלטת בידי מעמד הלוחמים, ואולי זה בדיוק מה שאנחנו וכך אנו נראים ומתקיימים. אם זוגות חשוכי-ילדים מנצלים נשים כאינקובטור, כאילו היו מכונה ולא אדם, גם ההומוסקסואלים רוצים לעצמם את הזכות הזאת, למרות שדבר איננו מונע מהם להוליד ילדים עם נשים, והם אומרים "אין מקום לאשה בקשר בינינו", כאילו הזוגיות ההומוסקסואלית היא קדושה ואסור להפר אותה בהכנסת אשה לקשר, ובכך הם בדיוק מזכירים את הרבנים שאומרים שנישואים הם ברית קדושה בין גבר לאשה בלבד, ונישואים של בני אותו מין מערערים את המצב הקוסמי וגורמים רעידות אדמה. דוקא ההומוסקסואלים צריכים לזכור שזוגיות ונישואים הם בסך הכל הסדרים חברתיים, שבהם מכירות המדינות בקשר שנרקם בין אנשים שרוצים לחיות כמשפחה, והם צריכים להיות רחבים וגמישים מספיק כדי להכיל את כל הצרכים האנושיים, ובלבד שלא יתקיימו תוך רמיסת אנושיותו וזכויותיו של אדם אחר, ליתר דיוק אשה.     

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

דם נקי וחורבן הבית



מיכה המורשתי הוא הנביא שבנבואות החורבן שלו על ירושלים, ניבא במפורש את חורבנו של הר הבית, בשמו זה:
"שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הַיְּשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בונה ציון בדמים וירושלים בעוולה: ראשיה בשוחד ישפטו וכהניה במחיר יוֹרוּ ונביאיה בכסף יקסוֹמוּ ועל ה' יִשָּׁעֵנוּ לאמר: הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְּלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵּחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר."
(מיכה פרק ג', פסוקים ט-י"ג)
העוול שבגללו מנבא מיכה את חורבן ירושלים והר הבית הוא עיוות הדין, משפט על פי שוחד, משפט שנקנה בכסף. בלשון דומה מנבא הנביא ישעיהו:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה? מְלֵאֲתִי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים: כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים, שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם."
(ישעיהו, פרק א, פסוקים כ"א-כ"ג)
נבואתו זו של מיכה המורשתי, הצעיר מעט מישעיהו בן-אמוץ, שכן על ישעיהו נאמר שהתנבא בימי עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה, ואילו על מיכה שחזה בימי יותם, אחז וחזקיהו, נזכרת בדרך מפתיעה בספר ירמיהו, פרק כ"ו, בראשית מלכותו של יהויקים בן יאשיהו, שפרעה נכֹה המליכו תחת אחיו יהואחז: 
"כה אמר ה': עמוד בחצר בית ה' ודיברת על כל ערי יהודה הבאים להשתחוות בית ה' את כל הדברים אשר ציויתיך לדבר אליהם, אל תגרע דבר: אולי ישמעו וישובו איש מדרכו הרעה וניחמתי אל הרעה אשר אנוכי חושב לעשות להם מפני רוע מעלליהם: ואמרת אליהם כה אמר ה': אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם, לשמוע על דברי עבדי הנביאים אשר אנוכי שולח אליכם והשכם ושלוח ולא שמעתם: ונתתי את הבית הזה כשִׁלֹּה ואת העיר הזאת אתן לקללה לכל גויי הארץ."
ככלותו את דבריו תפסו את ירמיהו "הכהנים והנביאים וכל העם" ורצו לדונו למות בגלל דבריו. גם שרי יהודה עלו מבית המלך לבית ה', וישבו "בפתח שער ה' החדש", שנועד ככל הנראה להיות מקום המשפט. וירמיהו מדבר אליהם: "ה' שלחני להינבא אל הבית הזה ואל העיר הזאת את כל הדברים אשר שמעתם: ועתה היטיבו דרככם ומעלליכם ושימעו בקול ה' אלהיכם וינחם ה' אל הרעה אשר דיבר אליכם. ואני הנני בידכם, עשו לי כטוב וכישר בעיניכם, אך ידוע תדעו כי אם ממיתים אתם אותי, כי דם נקי אתם נותנים עליכם ואל העיר הזאת ואל יושביה, כי באמת שלחני ה' אליכם לדבר באזניכם את כל הדברים האלה:"
לשמע דברי ירמיהו אומרים "השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים: אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפָּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֵּר אֵלֵינוּ: ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר: מיכה המורשתי היה ניבא בימי חזקיהו מלך יהודה, ויאמר אל כל עם יהודה לאמר כה אמר ה' צבאות: ציון שדה תיחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער: ההמת המיתהו חזקיהו מלך יהודה?"
ובכן: כהנים ונביאים (אשר כדברי מיכה בכסף יקסומו) מכאן, והשרים וכל העם מכאן: הראשונים חפצים להמית את ירמיהו על נבואתו והאחרונים חפצים לזכותו. וכאן מסופר לנו על הנביא אוריהו בן-שמעיהו מקרית-יערים, שהתנבא נבואות חורבן כמו ירמיהו, והמלך יהויקים, המושל בחסד מצרים, רצה להמיתו, והוא ברח מפניו למצרים, אך יהויקים שלח לשם אנשים שהביאוהו חזרה לירושלים והיכהו בחרב, והשליך את נבלתו אל קברי בני העם, מה שהיה כנראה בגדר ביזוי המת, שהיה כרוב הנביאים בן-שועים. אך ירמיהו נמלט מגורלו של הנביא אוריהו בן-שמעיהו, שכן "יד אחיקם בן שפן [הסופר] היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו."
יהויקים עתיד ליתן את הדין על מעשיו: במלכים ב' פרק כ"ד מסופר לנו כי יהויקים מלך אחת-עשרה שנה וכי "בימיו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד שלוש שנים וישוב וימרוד בו: וישלח ה' בו את גדודי כשדים ואת גדודי ארם ואת גדודי מואב ואת גדודי בני עמון, וישלחם ביהודה להאבידו כדבר ה' אשר דיבר ביד עבדיו... וגם דם הנקי אשר שפך וימלא את ירושלים דם נקי, ולא אבה ה' לסלוח". ולא נזכר כאן במפורש אוריהו בן- שמעיהו, שעל פי נוסח הדברים היו רבים כמותו.
ועל כך נאמר בתהלים צ"ד, פסוק כ"א: "יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ".
אלה הם ימיה האחרונים של ממלכת יהודה: יהויכין בן יהויקים מלך רק שלושה חודשים והוחלף בדודו מתניה ששמו הוסב לצדקיהו, צדקיהו מרד בנבוכדנצר שבתגובה עלה על ירושלים וכבש אותה, לכד את צדקיהו, שחט את בניו לעיניו ועיוור את עיניו והגלהו לבבל. ככל הנראה בשנת מלכותו האחרונה של נבוכדנצר, שנת 586 לפני הספירה, הוא שלח את שר צבאו נבוזראדן המכונה רב-טבחים ששרף באש "את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול", ניתץ את חומות ירושלים והגלה "את יתר העם הנשארים בעיר". רק מדלת העם הוא הותיר לכורמים וליוגבים, כלומר רק מן האריסים המעבדים את הכרמים והשדות נותרו יהודים בארץ, כדי להמשיך ולעבדה.
וזאת לדברי נביאנו על שראשיה אוהבי שוחד, ורודפי שלמונים, ושופכי דם נקי.
ואין מכנים בתנ"ך את הבית בית המקדש אלא בית ה', והר הבית הוא קיצור שמו של הר בית ה'. לא הבית הוא העיקר, אלא היותו בית ה'. וכך הוא מופיע בחזון אחרית הימים החוזר על עצמו כמעט באותן מלים אצל הנביאים בני כמעט אותו הדור, ישעיהו בן-אמוץ ומיכה המורשתי:
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים: ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."
(ישעיהו פרק ב, פסוקים ב-ד)
"והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים: והלכו גויים רבים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים עד רחוק, וכיתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות: לא ישאו גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה: וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד, כי פי ה' צבאות דיבר: כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו לעולם ועד."
(מיכה פרק ד, פסוקים א-ה)
ולא הקמת הבית היא העיקר כאן, אלא רצון הגויים ללמוד מדרכו וללכת באורחותיו, ולא להילחם עוד אלו באלו, אלא לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. נבואת אחרית הימים הזו שחוזרת אצל שני הנביאים, שכוחה בהיותה ניגודה של מציאות חייהם, שעולה מן הסיפא של מיכה, מציאות של מלחמות דת נוראות, מלחמות שמד, היא אולי שיר שהיה מושר בימים הנוראים שחיו בהם, שרק מקצת נוראותם אנו שומעים בספריהם, וכדי לדעת את מלוא שיעורם של הדברים אנו נזקקים לספר דברי הימים, וגם הוא מוסר לנו את דבריו במשורה.
במלכים ב' פרק ט"ז מסופר לנו כי אחז מלך יהודה לא עשה את הישר בעיני ה' "ויזבח ויקטר בבמות ותחת כל עץ רענן, אז יעלה רְצִין מלך ארם ופֶקַח בן-רמליהו מלך ישראל ירושלים למלחמה ויצורו על אחז ולא יכלו להילחם". לכאורה תבוסה של התוקפים. אבל המשך הפרק מספר סיפור אחר: "וישלח אחז מלאכים אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: עבדך ובנך אני, עלה והושיעני מכף מלך ארם ומכף מלך ישראל הקומים עלי: ויקח אחז את הכסף ואת הזהב הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך וישלח למלך אשור שוחד: וישמע אליו מלך אשור, ויעל מלך אשור על דמשק ויתפשה ויַגְלֶהָ קִירָה ואת רצין המית:
עוד קודם לכן, בפרק ט"ו, אנו שומעים כי "בימי פֶּקַח מלך ישראל בא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית-מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויַגְלֵם אשורה: ויקשור קשר הושע בן-אלה על פקח בן-רמליהו ויכהו וימיתהו וימלך תחתיו", ללמדך שהכל באים על עונשם.
האיום הארמי-ישראלי על קיומה של ממלכת יהודה הוסר איפה בחסדו של מלך אשור, תמורת השתעבדות מלך יהודה למרותו והעלאת מס, ובנוסף לכך הורה אחז להקים בהר הבית מזבח כדוגמת זה שבנה תגלת פלאסר בדמשק, שהרי השתעבדות פירושה גם לקבל את אלהיו של האדון, ואת מזבח הנחושת שבו זבחו בהר הבית לה', הורה אחז להעביר צפונה ממקומו, אך הותיר אותו בשטח הר הבית כמעין פשרה בין אלהי אדונו לאלהיו שלו.
בספר ישעיהו, שנועד גם להאדיר את הנביא רב ההשפעה, בפרק ז, אנו שומעים כי ה' שלח את ישעיהו לצאת לקראת אחז, הוא ושאר ישוב בנו, כנראה משום שישעיהו כבר היה בא בימים ונזקק לליווי של בנו, אבל ללא ספק מבקש הטקסט התנ"כי להדגיש קודם כל את המשמעות הסמלית של שם הבן, ועל פי הכתוב התבקש ישעיהו לומר לאחז: "הישמר והשקט ואל תירא ולבבך אל ירך משני האודים העשנים האלה בחרי-אף רצין וארם ובן-רמליהו, יען כי יעץ עליך ארם רעה אפרים ובן-רמליהו לאמר: נעלה ביהודה ונקיצנה ונבקענה אלינו ונמליך מלך בתוכה את בן-טבאל: כה אמר ה': לא תקום ולא תהיה: כי ראש ארם דמשק וראש דמשק רצין ובעוד ששים וחמש שנה ייחת אפרים מעם: וראש אפרים שומרון וראש שומרון בן-רמליהו, אם לא תאמינו כי לא תאמנו:"
והנבואה הזו, שגם בה נשמעת לשון שירה, כמעט פזמון, הושרה מן הסתם לאחר חורבנה של ממלכת ישראל בידי אשור, ולא בלי שמחה לאיד, אבל כדי להבין את השנאה ששררה באותם ימים בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל צריך לפנות לדברי הימים ב', פרק כ"ח: גם שם מסגרת הסיפור זהה, אך התוכן שונה עד מאד: אחז עשה את הרע בעיני ה' הקטיר בגיא בן-הינום והבעיר את בניו באש וקיטר בבמות ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן, "ויתנהו ה' אלהיו ביד מלך ארם ויכו בו, וישבו ממנו שביה גדולה ויביאו דרמשק, וגם ביד מלך ישראל ניתן, ויך בו מכה גדולה: ויהרוג פקח בן-רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד, הכל בני חיל בעוזבם את ה' אלהי אבותם: ויהרוג זכרי גיבור אפרים את מעשיהו בן המלך ואת עזריקם נגיד הבית ואת אלקנה משנה המלך: וַיִּשְׁבּוּ בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים, בנים ובנות וגם שלל רב בזזו מהם, ויביאו את השלל לשומרון:"
בעזרת בעל בריתו רצין מלך ארם פושט מלך ישראל פקח בן-רמליהו על ממלכת יהודה וטובח ביום אחד מאה ועשרים אלף איש ביהודה ושובה מאתיים אלף בני משפחותיהם, נשים וילדים, שלדברי הכתוב הנביא עודד משומרון קרא לצבאו של פקח לשחררם והזהיר את בני עמו מזעם האל על מעשיהם, דבר שקשה לדעת אם אכן קרה או סופר בדיעבד, לאחר מפלתה של ממלכת ישראל. כיצד מאורע כה נורא וטרגי בתולדות עמנו, טבח אחים עצום שכזה, נדחק כל כך מן הזיכרון הלאומי, ושמחת יהודה לאיד על חורבנה של ממלכת ישראל הרצחנית הפכה עם השנים לכיסופים משיחיים לעשרת השבטים הנעלמים, שבזמן אמיתי גרמה הסתלקותם כנראה לשמחה גדולה בממלכת יהודה.  
בחולשתה של יהודה פשטו עליה גם האדומים והפלישתים ונגסו בשטחה. פרק זה, פרק כ"ח בספר דברי הימים ב', המתאר באופן מדויק יותר את אסונה של ממלכת יהודה בימי אחז, מנסה לגנות את אחז על פנייתו לתגלת פלאסר, ולזלזל בחלקו של האחרון בהמשך קיומה של ממלכת יהודה, אך ברור שאחז, בפנייתו למלך אשור, הציל את ממלכתו בימיה הקשים ביותר, והוא יכול היה להוריש לבנו חזקיהו ממלכה שהיתה חזקה דיה לשקם את כוחה, אם כי גם חזקיהו שמרד תחילה באשור, נאלץ לחזור ולהיכנע לה ואף להתמסר לממלכת בבל המתחזקת. לישעיהו, שניבא לו נבואה נוראה שיום יבוא וכל אוצרות ממלכתו ילקחו לבבל ובניו יהיו סריסים בהיכל מלך בבל עונה חזקיהו בשלוה: "טוב דבר ה' אשר דיברת, ויאמר הלוא אם שלום ואמת יהיה ביָמָי" (מלכים ב', פרק כ, פסוקים י"ד-כ). חזקיהו שראה את ממלכת ישראל נחרבת בידי שלמנאסר מלך אשור והצליח בדוחק להסיר מעליו את איומו של מלך אשור סנחריב, לא ביקש אלא להבטיח את שלומה ועצם קיומה של ממלכתו בימי מלכותו שלו. אם הצליחה ממלכת יהודה לשרוד בכלל בין המעצמות האדירות אשור ובבל ומצרים, והמעצמה האיזורית ארם דמשק, רק תבונתם הפוליטית של מלכיה אחראית לכך, ולימים עלו לשלטון מלכים כיהויקים ובנו יהויכין שחסרו תבונה זאת.
האם למוסר יכול היה להיות תפקיד חיובי בימים הקשים ההם? האם חבירה של ישראל ליהודה כבימי אחאב ויהושפט היתה מצילה את שתי הממלכות? הלב מבקש לומר שכן, אבל מי יודע. חורבנה של ישראל התקבל ביהודה כעשיית צדק, הגם שאשור איימה בה במידה על קיומה של יהודה, ולימים חרצה בבל את גורלה. נוראות הימים ההם נצרבו בתודעת עמנו, אבל האם יש בהם כדי ללמדנו דרך נכונה? אוהב שוחד ורודף שלמונים לא פסו מבינינו, ועוד אינינו יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אלא לומדים מלחמה, וחווים מלחמה אחר מלחמה. גם אותנו הולמים דברי חזקיהו "הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי", וכמו חזון אחרית הימים, גם זו היא עדיין רק משאלה.