יום שבת, 17 בפברואר 2018

מה למכינה קדם צבאית ולהומוסקסואליות


דברי הרב יגאל לוינשטיין על הומוסקסואליות שהביא עמרי מניב בערוץ 10, מטרידים לא רק מצד תוכנם, אלא גורמים לי לתהות מה זאת בכלל מכינה קדם-צבאית, ולמה בכלל מדברים שם על הומוסקסואלים? לפי מה שמצאתי באינטרנט, המכינה הקדם-צבאית בעלי היא ישיבה גבוהה ברוח הרב קוק שמכינה את בוגריה לשירות בצה"ל, ובמיוחד ל"מיפגש עם החברה החילונית ולאתגרים הכרוכים בכך", שזה קצת מוזר, כי הייתי חושבת שכל אדם שגדל במדינת ישראל, בלי קשר היכן בדיוק הוא גדל ולאיזה מגזר הוא שייך, מכיר גם אנשים חילוניים וגם אנשים דתיים וגם אנשים חרדים, וגם אנשים שלא בדיוק נכנסים לאיזושהי מסגרת או הגדרה, לפחות היכרות שטחית, והוא לא צריך הכנה מיוחדת למיפגש עם חילוניים, וגם קראתי שהרב יגאל לוינשטיין בכלל גדל במשפחה חילונית, אז למה הוא חושב שצעירים דתיים צריכים הכנה למיפגש עם הציבור החילוני, ומה בכלל בצה"ל כל כך חילוני או דתי, הרי כולם לובשים מדים ועושים מה שהמפקדים אומרים להם לעשות, והאוכל בצבא ממילא כשר ואפשר להתפלל ולהניח תפילין ולא אומרים לאנשים בצבא לעשות שום דבר נגד הדת, אלא אם כן יש מלחמה וצריך להילחם בשבת שזה פיקוח נפש וזה לא סותר את ההלכה.  
לכן השאלה ששאלתי את עצמי לגבי הרב יגאל לוינשטיין לא היתה רק כמה חשוכות הדיעות שלו, אלא למה בכלל רב מחנך בישיבה מדבר עם תלמידיו על הומוסקסואלים? האם זה חלק מתכנית הלימודים בישיבות? לא נראה לי שכך הדבר. למה צריך רב בישיבה לדבר עם תלמידיו שוב ושוב על הומוסקסואליות? אלא אם כן לו עצמו יש איזו אובססיה בנושא, ולפי צורת דיבורו נראה שאכן יש לו איזו מין אובססיה כזאת. מה אכפת לך מהומוסקסואלים? תדבר עם תלמידיך על חשיבות הקמת המשפחה אם אתה רוצה, על חשיבות התפילה, לימוד התורה וקיום המצוות, ותניח להומוסקסואלים לנפשם. אף אחד לא מבקש ממך להטיף לסובלנות כלפיהם, פשוט אל תתייחס לנושא, ואיש לא יבוא אליך בטענות.
אבל נדמה שלרב לוינשטיין אין דבר אחר בעולמו חוץ מהומוסקסואלים ובנות שמתגייסות לצה"ל, שגם זה איננו מובן. אילו היה מלמד נערות ומטיף להן שלא להתגייס לצבא אלא להתחתן בגיל שמונה עשרה ולהקים מיד משפחה, זה היה מרגיז אבל עוד היה בזה איזה שהוא היגיון. אבל הרב לוינשטיין מלמד בחורים. איזה עניין יש לו לדבר עם בחורים על בנות שמתגייסות לצבא ולהסית נגדן? באיזה אופן דבריו הפוגעניים על בנות שמתגייסות לצבא אמורים לחנך את הבחורים? למה בכלל הוא מדבר על גיוס בנות לצבא עם בחורים?
או אולי לדעת הרב לוינשטיין הסתה נגד הומוסקסואלים וחיילות היא חלק מה"הכנה למיפגש עם החברה החילונית ולאתגרים הכרוכים בכך", כי הרב לוינשטיין חושב שהומוסקסואליות זה מאפיין של החברה החילונית? או שהסובלנות היא מה שמפחיד אותו, והומוסקסואלים מוצהרים מפחידים אותו, ונשים שיש להן רצון משלהן ולא רק מצייתות לרבנים מפחידות אותו? אולי כל הרעיון של המכינה הקדם-צבאית איננו להכין אנשים לשירות בצבא כפי שעושים בפנימיות צבאיות ששם משפרים את הכושר הגופני ולומדים ידיעת הארץ ועורכים תרגילי סדר ואימונים שנועדו להכין את החניכים להיות חיילים טובים יותר, אלא בעצם כל רעיון המכינה הזה נועד לדמוניזציה של כל מה שאיננו מתאים לדעות הקדומות הרווחות בחברה הדתית, מתוך אותו פחד של החברה הדתית והחרדית לאפשר לבניה להכיר צורות מחשבה שונות ממה שהכירו בבית, ורצון להטיל עליהם אימה מפני תופעות שמזוהות בעיניהם עם החברה החילונית, כמו סובלנות כלפי הומוסקסואלים ושוויון לנשים, שמזוהים בחברה הדתית עם המודרניות והחילוניות שחייבים להיאבק בהן, ואם זה המצב, למה מדינת ישראל צריכה בכלל להכיר במכינות האלה ולממן אותן, אלא אם כן מדינת ישראל מתנגדת לגיוס הומוסקסואלים או לגיוס נשים, או למתן זכויות להומוסקסואלים ונשים, שלפחות רשמית לא זה המצב?  
ומה פשר דבריו של הרב לוינשטיין שהוא מפחד לשלוח בחורים לטיפולי המרה? מה פתאם הרב לוינשטיין שולח בחורים לטיפולים כלשהם? איזו הכשרה והסמכה יש לו לכך? אם פונה אליו תלמיד בבעיה שיש לה אופי אישי ונפשי, עליו להפנות אותו ליועץ חינוכי או לפסיכולוג, שלהם ההכשרה וההסמכה להפנות אנשים להמשך טיפולים כאלה או אחרים. מה פתאם אדם שתפקידו והכשרתו בחינוך, מפנה אנשים לטיפולים בעלי אופי פסיכולוגי או רפואי? האם גם כשתלמיד נפצע הרב לוינשטיין מחליט מה הטיפול הרפואי שמתאים לו לקבל, או שרק לטיפול בהומוסקסואלים הוא מומחה?
כי העניין הוא לא רק מה תוכן דבריהם של רבנים שמלמדים בישיבות, אלא באיזו מידה הם מנצלים את מעמדם כמחנכים לעניינים שאין זה כלל מתפקידם לעסוק בהם, במקרה של הרב לוינשטיין להסתה נגד תופעות שמאיימות על עולמו הפטריארכאלי, כמו התקדמות הסובלנות בעולם כלפי תופעת ההומוסקסואליות, שאיננה ניתנת ל"ריפוי" ב"טיפולי המרה", אלא קיימת בטבע וגם בחברה האנושית אצל חלק מסוים מהאנשים וצריך להשלים עם קיומה ולא להתעלל באנשים שזו נטייתם, או התחזקות מעמד האשה, עלייה בהשכלתן ובעצמאותן של נשים, דחיית גיל הנישואים, ושאיפתן של נשים לבחור את מסלול חייהן ולממש את יכולותיהן וכישוריהן בדיוק כפי שהגברים רשאים לעשות כן, מבלי שיגנו ויבזו אותן. איש לא היה מגנה את הרב לוינשטיין אילו הטיף לתלמידיו להקפיד על אכילת אוכל כשר, ואילו היה מטיף להם לקיים יחסי מין רק במסגרת הנישואים לא היה איש בא אליו בטענות. עניינים אלה אכן שייכים לחינוך במסגרת דתית. הסתה נגד הומוסקסואלים או נגד בנות דתיות שמתגייסות לצה"ל איננה מעניינו של החינוך בישיבה שבה מתחנכים בחורים, ואיננה יכולה בשום אופן להיות חלק מתכנית הלימודים או מן הערכים שהישיבה מקנה לחניכיה, וודאי לא במסגרת הכרה ומימון של המדינה.
האובססיה של הרב לוינשטיין לנושאי ההומוסקסואליות וגיוס הבנות מעלה גם תחושה מטרידה של עיסוק בלתי ראוי במיניות על ידי הטפה חינוכית כביכול, שבכלל מאפיין את החברה הדתית והחרדית. מרוב איסורים לעסוק במיניות, ועיסוק לכאורה ב"צניעות", שהוא למעשה שם קוד לעיסוק במיניות, עוסקים רבנים ורבניות למעשה במיניות תלמידיהם ולא פעם גם חודרים לפרטיותם המינית באופן שקרוב להטרדה. האם הרב לוינשטיין גם בולש אחר נטיותיהם המיניות של תלמידיו באופן שפוגע בפרטיותם? כיצד הוא יודע בכלל למי יש נטיות הומוסקסואליות, או שהוא מעודד בישיבה תרבות של חדירה לפרטיות והלשנה? כל השאלות המטרידות הללו הן מעניינו ובאחריותו של משרד החינוך וגם של משרד הביטחון שאחראים על הישיבה ומממנים אותה, והם אינם יכולים להסתפק בהסתייגות רפה, בהתעלמות, או ביציאה ידי חובה בתירוץ שכך צריך להיראות חינוך בישיבה. ממש ממש לא.  
      

יום רביעי, 14 בפברואר 2018

בושת נתניהו


היום הלכתי למחנה יהודה וציפיתי לשמוע בכל פינה שיחות נלהבות על המלצות המשטרה להעמיד את נתניהו לדין על קבלת שוחד, וגם ציפיתי לשמוע שבמעוז הליכוד הזה ידברו בזכותו, אבל בכל השוק היתה שתיקה. אנשים פשוט שתקו, ורק דיברו עם הקונים על מה שהכרחי. בשוק וגם בתחנת האוטובוס ששמעתי שם הרבה פעמים נאומים חוצבי להבות, ולמשל על אולמרט שהיה תמיד מאד שנוא בירושלים, אמרו שהיה צריך להעמיד אותו לדין לא רק על הולילנד אלא גם על הרכבת הקלה, ושאם הוא לא היה לבן היו דנים אותו לעשר שנים ולא לשנה וחצי, אבל היום רק כמה נשים דיברו על הריונות ותינוקות והאחרים שתקו. זה יכול כמובן להיות מקרי, אבל זה הזכיר לי את השיחה ששמעתי קודם ברשת ב' בין הכתב הפוליטי יואב קרקובסקי לבין המגישה שלצערי אינני זוכרת את שמה, על כך שבנאום שנתניהו נשא הבוקר בכנס של השלטון המקומי, שגם שם הוא תקף את המשטרה ואת המלצותיה ואת יאיר לפיד בטענה שהוא עד מרכזי נגדו, שהוא ממש לא, אבל הוא היריב הפוליטי הכי בולט של נתניהו, אחרי הנאום של נתניהו בכנס השלטון המקומי לא מחאו לו כפיים, רק שתקו. לכן לא התפלאתי שלפי הסקר של חברת החדשות כמעט חצי מהציבור חושב שנתניהו צריך להתפטר, כי בניגוד למה שאומרים רוב הפרשנים, אני חושבת שהמלצות המשטרה הכניסו את מצביעי הליכוד להלם, ואני חושבת שהסוקרים והעיתונאים ואולי גם נתניהו עצמו עוד לא מבינים את זה. בסקר של חברת החדשות וגם בסקר של ערוץ 10 הליכוד יצא בתור המפלגה הגדולה ביותר, ופירשו את זה כתמיכה בנתניהו, ואני חושבת שזאת פרשנות מוטעה. הבוחרים של הליכוד נאמנים לליכוד, לא לנתניהו, ולדעתי בניגוד למה שחושבים ואומרים תמיד בתקשורת, מצביעי הליכוד מצביעים לנתניהו בגלל הליכוד ולא מצביעים לליכוד בגלל נתניהו. כשאריאל שרון עמד בראש הליכוד הוא זכה כמעט בארבעים מנדטים, שנתניהו חולם על זה אבל אף פעם לא זכה בזה ולא התקרב לזה. לפרש את התמיכה בליכוד כתמיכה בנתניהו אישית זו לעניות דעתי פרשנות מוטעה שמשרתת את נתניהו, שכביכול הליכוד זוכה בזכותו בשלטון, וזה פשוט לא נכון. לדעתי הבוחרים של הליכוד היו מעדיפים שנתניהו יתפטר כבר ושמישהו אחר מהליכוד יחליף אותו, למרות שהם יצביעו לליכוד בכל מקרה, כי מצביעי הליכוד הם מצביעים מאד נאמנים למפלגתם ולאו דוקא למנהיג כזה או אחר. וגם אני שמתעבת את הליכוד כבר לא אכפת לי שהליכוד יישאר בשלטון, אני רק רוצה שיחליפו את נתניהו ושהאיש הזה יפסיק להיות ראש הממשלה שלנו, כי יותר מאורן חזן שנדחף להצטלם עם טראמפ, מביך אותי שלמדינת ישראל, שאני אזרחית שלה כל חיי, יש ראש ממשלה שמי שרוצה ממנו עזרה צריך לקנות לאשתו תכשיטי זהב, גם את הצמיד וגם את השרשרת, וגם לקנות להם סיגרים ושמפניה, ועוד אומר שזה מתנות מחברים. וכל הזמן נתניהו מדבר על מה שהוא עזר למילצ'ן כאילו על זה המשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין, אבל המשטרה ממליצה להעמיד אותו לדין לא על מה שהוא עשה למען מילצ'ן אלא על מה שהוא דרש וקיבל ממילצ'ן, שזה טובין בערך כמיליון שקל. אף אחד לא היה תובע את נתניהו אם הוא היה עוזר למילצ'ן לקבל ויזה לאמריקה בלי לקבל טובת הנאה בתמורה, ונתניהו היה צריך להתפטר כשהדברים התפרסמו, בלי קשר לשום הליך משפטי, כי ראש ממשלה לא יכול להמשיך בתפקידו כשמתפרסמים עליו כאלה דברים, אבל לנתניהו אין בושה. קשה לתאר עד כמה אין לו בושה, וכמה זה מביך כשהוא טוען שקיבל טובין רק בחצי מיליון שקל ולא במיליון שלם, כאילו זה משנה את חומרת העבירה, ושהוא בכלל רצה לסגור את ערוץ עשר, ושהוא פיזר את הכנסת וערך בחירות בשביל שלא יחייבו את ישראל היום לגבות תשלום. ואחרי זה הוא עוד מודיע לנו שהוא ימשיך לשרת אותנו באחריות ובנאמנות, כשבזה הרגע הוא הודה שהוא לא אחראי ולא נאמן, אלא מוכן לעשות המון נזקים למדינה ולציבור, לסגור ערוץ טלויזיה חשוב ולערוך בחירות מיותרות בשביל אינטרסים לגמרי אישיים. זה כל כך מביך שיש לנו ראש ממשלה כזה שאי אפשר לתאר את זה במלים, זה פשוט כל כך מבייש, ובכל פעם אני נופלת מחדש בפח הציפיות כשאני חושבת שאולי הפעם הוא סופסוף יתנהג בצורה מכובדת. כששמעתי אותו מתחיל את הנאום בתיאור שירותו למדינה נזכרתי בעוונותי ביצחק רבין שהתחיל בצורה דומה את נאום ההתפטרות שלו, בתיאור הדברים הטובים שעשה למען המדינה, וזה היה בגלל חשבון דולרים של אשתו הבזבזנית, שאחרי שהליכוד עלה לשלטון בכלל ביטלו את האיסור הזה להחזיק חשבון דולרים בחו"ל, וחשבתי לרגע אולי נתניהו יעשה את הדבר המכובד ויתפטר, ושיבחרו במקומו את אחד השרים הותיקים של הליכוד, שיש מספיק כאלה שיכולים להיות ראשי ממשלה אולי יותר טובים מנתניהו, כי עדיין אחרי כל מה שאני יודעת על נתניהו אני עוד מצפה שיעשה את הדבר המכובד ויתפטר וייתן למישהו נקי כפיים להחליף אותו למען מדינת ישראל, אבל תמיד הוא מתנהג בצורה הבזויה ביותר ומדבר כמו עבריין ומודה במעשים שעל כל אחד מהם הוא היה צריך להתפטר ואז תוקף את כל מי שמאשים אותו בדברים שהוא בעצמו מודה בהם – שהוא קיבל מתנות, ושהמעשים שלו לגמרי שרירותיים ולגמרי אנוכיים, ושבניגוד לרבין אין לו שום בושה להניח ליועץ המשפטי להאשים בהזמנת ארוחות יקרות במירמה רק את אשתו המעורערת, כאילו שהוא עצמו לא אכל את הארוחות האלה, וזה כל כך מביש בשביל כולנו שיש לנו ראש ממשלה כזה ושאנחנו לא מצליחים להעיף אותו כבר לכל הרוחות.     

יום שלישי, 13 בפברואר 2018

הברקסיט והאוכמניות


באנגליה יש נושא אחד בחדשות. דונלד טראמפ נדחק שם לעמודים האחוריים, וישראל, פעם נושא לוהט, בכלל לא קיימת. הנושא היחיד שעושה כותרות הוא הברקסיט, שהציבור הבריטי החליט עליו בלי הרבה מחשבה וכעת מתמודד עם אינספור הבעיות שמעורר הפירוד הצפוי מהאיחוד האירופי, שטרם קרה וכבר גורם אינספור נזקים. אחד מהם הוא הפחד מהעתיד, שכבר גרם לא רק לעסקים זרים להעתיק את מיקומם מבריטניה, אלא גם לבריטים לחפש מקומות שעתידם יציב יותר. הגרדיאן מספר על בעל חווה לגידול פטל ואוכמניות בעיירה Ledbury שבדרום מערב בריטניה, שמשקיע כעת בהקמת חוה במחוז יונאן בסין, כי שם מובטחות לו ידיים עובדות, ועתיד החקלאות בסין נראה לו בטוח יותר מזה של החקלאות הבריטית. שולי הרווח בענף הם צרים, הוא טוען, ורק מהגרים מוכנים לעבוד בו, הבריטים הספורים שמנסים בורחים במהרה מהמאמץ הכרוך בכך, והוא מעסיק למעלה מאלף עובדים עונתיים ממדינות מזרח אירופה בקטיף הפירות, שכעת איננו בטוח אם ימשיכו להגיע לאחר הפרידה מהאיחוד האירופי, ובלעדיהם עדיף לו להעביר את העסק לסין או לסגור אותו בכלל. הברקסיט נועד, כאמור, להעדיף את העובדים הבריטים על פני מהגרים ולשפר את מצבם, אבל מה תהיה באמת תוצאתו קשה לדעת. תומכי הברקסיט נסמכים על כך שבינתיים התוצאות הכלכליות של בריטניה אינן רעות כפי שניבאו המתנגדים, אבל האווירה איננה מעודדת את בעלי העסקים.
היהודי שכן עושה כותרות בבריטניה הוא איל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שנידב 400,000 לירות שטרלינג מהונו לאירגון Best for Britain שפועל נגד הברקסיט ומתעתד לממן בכסף מסע תעמולה ארצי כדי לשכנע את הציבור הבריטי להישאר באיחוד, בתקוה לשכנע חברי פרלמנט להצביע נגד הסכם הפרישה ולכפות על ממשלת בריטניה לערוך משאל עם נוסף. לאחר שנמתחה על שורוש ביקורת נוקבת מצד תומכי הברקסיט, על כך שהוא מנסה לכופף באמצעות כספו את הדמוקרטיה הבריטית, הוסיף שורוש ותרם מאה אלף נוספים לאירגון Best for Britain שיקדיש כעת חצי מיליון לירות שטרלינג לשכנע את הציבור הבריטי שלא לפרוש מהאיחוד האירופי. אפילו ג'ינה מילר, ממייסדי Best for Britain, שיזמה את העתירה לחייב את ממשלת בריטניה להביא את הברקסיט לאישור הפרלמנט הבריטי, ובעקבות כך הפכה מושא להתנכלויות ולאיומים של שנאת נשים וגזענות – היא היגרה לבריטניה בילדותה מגואיינה הבריטית, פרשה בעקבות זאת מהפעילות באירגון Best for Britain, ואמרה שמטרותיו של שורוש להפיל את הממשלה אינן דמוקרטיות. שורוש ומקורביו חושבים אחרת, ואינם מהססים לתקוף חזרה את מתנגדיהם. אני חייבת לציין שלמרות התנגדותי האישית לברקסיט, שאני רואה בו גם דבר מאד מזיק לשיתופי המדע והאמנות באיחוד האירופי, שהם בעיני הדבר היפה ביותר ביבשת, וגם צעד שמעודד בדלנות וגזענות ושנאת זרים, מכיוון שהוא מתמקד בהתנגדות לקליטת מהגרים ופליטים שאירופה נדרשה לקלוט בשנים האחרונות, בכל זאת אני מרגישה אי נוחות רבה עם פעילותו עתירת הממון של שורוש, שאפילו איננו מתגורר בבריטניה שאליה נמלט מהונגריה, אך עזב אותה כבר לפני שנים רבות לטובת עסקים בארצות הברית. תרומות של אילי הון יכולות להיות דבר מאד יהיר וכוחני, כפי שיודעים הישראלים שקוראים את "ישראל היום", בין אם אכפת להם מכך ובין אם לאו. השאלה האם מי שממונו מרובה זכאי להשתמש בו נגד החלטות חוקיות של המוסדות היציגים של מדינה דמוקרטית איננה שאלה פשוטה, סכנתם של בעלי ההון למשטר הדמוקרטי ולפגיעה באינטרס הציבורי במקום קידומו על ידי מוסדות המדינה איננה עניין של מה בכך, ויש משהו בזילזול של שורוש בביקורת הנשמעת עליו, לא רק כשהיא באה מפי שליטים שנויים במחלוקת, שמעורר בי הסתייגות.
בין תומכיו של שורוש בבריטניה היו מי שטענו שהמערכה נגדו בעניין הברקסיט מזכירה את המערכה האנטישמית שניהל נגדו ויקטור אורבן, ראש ממשלתה השנוי במחלוקת של הונגריה. כעת חוקר גוף של האיחוד האירופי חשדות לשחיתות נפוטיסטית במשטרו של אורבן על חשבון האיחוד האירופי. חברה שבין בעליה היה חתנו של אורבן, בעל בתו הבכורה, זכתה בכספי האיחוד האירופי עבור מיזם של התקנת תאורה ברחובות בודפשט, שהתברר כיקר באופן משמעותי מכפי שצריך היה להיות. הונגריה איננה המדינה המזרח-אירופית היחידה שמעוררת את חשדם של המערב אירופים, שמא המשטרים השמרניים המושחתים במדינות אלה משמשים גם כצינור להזרמת כספים מהאיחוד האירופי למקורביהם, וזאת בשעה שהם מתנגדים לאיחוד בתוקף, כמו במקרהו של ויקטור אורבן שאיננו חדל לדבר נגד האיחוד האירופי, ובפרט נגד ההגנה המשפטית שהוא מעניק לחירויות הדמוקרטיות במדינות האיחוד, שבגינה מתעמתים לא פעם המשטרים במדינות אלה עם מוסדות האיחוד. החשדות נגד המשטר ההונגרי ומשטרים מזרח אירופיים אחרים, והתחושה שהם מעוניינים בחברות באיחוד רק כדי להינות מכספי מדינות המערב, מחזקת את תומכי הברקסיט, ומצד שני, מדינות מזרח  אירופה השנואות והספק דמוקרטיות, הן אלה שמספקות למערבה של היבשת עובדים חרוצים וזולים, למשל לקטיף אוכמניות ופטל, שכעת עלולים להיות מוחלפים על ידי עובדים סיניים ואחרים. האם לאחר הברקסיט יישארו האוכמניות והפטל מתוקים כשהיו, או שמא יגרמו אלרגיה, כמו בסרט החדש על פיטר הארנב, שהוא עיבוד חופשי לספרה של אליזבת פוטר, שבו תוקפים ארנבים במטר אוכמניות את אחד הרשעים בסרט, שאלרגי לאוכמניות, מה שגרר מחאות עזות וקריאה להחרים את הסרט מצד אירגוני הסובלים מאלרגיות, שאותם ארנבים שמפגיזים באוכמניות ממש אינם מצחיקים. לגנותי יש לומר שמאד צחקתי מהסיפור על פיטר הארנב והפגזת האוכמניות. אולי סתם מרישעות ואולי מפני שהחדשות מישראל היו הרבה יותר מצערות.  

יום חמישי, 8 בפברואר 2018

שקרים ושקרים


קצת כואב הלב על יעקב פרי, שהתפטר אתמול מחברותו בכנסת כשהתגלה ששיקר כי שירת בצנחנים ובתזמורת צה"ל, ובעצם שוחרר מהשירות בגלל בעיות בריאות ועבד בתזמורת קול ישראל ולמד לימודי מזרח תיכון, שזו כנראה הסיבה שגויס לשב"כ. השב"כ והמוסד הם קודם כל גופי מחקר אדירים, והם תמיד מחפשים חוקרים טובים ששולטים בערבית ובגיאוגרפיה והיסטוריה של המזרח התיכון, ואם חוקר כזה מצטיין בעבודתו הוא יכול להתקדם בסולם הפיקוד בשב"כ, מה שכנראה קרה עם יעקב פרי, ולכשעצמו שירות כזה ראוי רק לכבוד, והבעיה היחידה היא שפרי בנה לו הילה של בטחוניסט וקצת נסחף עם השנים בתיאור עברו הצבאי שלא היה. ועדיין יש הרגשה שמדי מחמירים איתו, וזה גם בגלל ששירות צבאי בישראל זה משהו קצת קדוש ואסור לשקר לגביו, בניגוד למשל למישהו שניצל את תפקידו לקבל סיגרים קובנים ושמפניה צרפתית בכמויות מסחריות, ואומר שהוא רק קיבל מתנות מחברים, או מישהו שמדקלם תעמולה אנטישמית נגד מיליונר יהודי שהאנטישמים אוהבים להמציא עליו האשמות וגם הוא ממציא עליו כל מיני האשמות ושקרים בסגנון של התעמולה האנטישמית, והוא בכלל לא צריך להתבייש ולהתפטר, להיפך, הוא מאשים אחרים והם בכלל צריכים להתנצל לפניו, שלא לדבר על מי שממציא למשל כל מיני שקרים גזעניים על ערבים שהם אזרחי המדינה בשביל להסית נגדם ולקדם את עצמו, הוא למשל אף פעם לא צריך להתבייש ולהתנצל על ההסתה הגזענית שלו, או מישהו שאומר שהשמאל מביא את דאע"ש לירושלים, הוא אף פעם לא צריך להתבייש ולהתפטר, או מישהו שמכחיש שואה ואומר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים ורק המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, גם הוא ממש לא צריך להתנצל ולהתפטר. כל השקרים האלה שפוגעים בכל כך הרבה אנשים, שלא לדבר על הפגיעה באמת שהיא בעיה לכשעצמה, אבל עדיין יש אמת ויש אמת ויש שקרים ויש שקרים, ואפילו שקרים שיטתיים, ואפילו כאלה שנועדו לשרת בכל מחיר רק את טובת ההנאה האישית או האינטרסים הלגמרי אישיים, ועל השקרים האלה לא משלמים שום מחיר, למרות שהם שקרים ממש זדוניים, והשקרים של פרי הם יותר התפארות ריקה שאנשים חוטאים בה, והיא באמת לא ראויה אבל גם קצת ראויה לחמלה, כי להיות חולה מכדי לשרת שירות קרבי זה ממש לא פשע וזה לא אומר שאתה לא יכול להיות איש ציבור או אפילו ראש ממשלה, ויש משהו מאד מעוות אצלנו בזה שכל גנרל ובמיוחד רמטכ"לים נחשבים אוטומטית למנהיגים גם בזירה האזרחית, שצריכה לקדם אנשים שמצטיינים בכל מיני תחומים שחשובים לחברה, למשל מחנכים או פעילים חברתיים או תעשיינים או יזמים בכל מיני תחומים שיכולים לתרום הרבה בתחומי הבריאות והחינוך והרווחה שמאד מוזנחים אצלנו בגלל הדגש הגדול על ביטחון וצבא, שהוא מובן אבל הוא רק חלק מהחיים, ואף אחד לא רוצה למות במלחמה או בפיגוע, אבל גם אף אחד לא רוצה למות בבית חולים בגלל טיפול גרוע או סתם לסבול נורא כי חסרים אחיות ורופאים. היה פעם שר ביטחון שכולם קראו לו פרופסור והתברר שהוא לא פרופסור ולעגו לו, אבל הקריירה שלו לא נגמרה ואנשים מכבדים אותו על מה שהוא כן היה, ואפשר גם לכבד את יעקב פרי על מה שהוא כן היה, וחבל שהוא שיקר לגבי השירות הצבאי שלו כי נדמה לי שהאמת לא היתה מזיקה לו בקריירה כפי שהזיק לו השקר, ועדיין מטריד ששקר לגבי שירות צבאי גורר עונש חמור יותר מכל כך הרבה שקרים אחרים, אנטישמיים וגזעניים ומרושעים, שכל כך מזהמים את הזירה הציבורית שלנו, ולא משלמים עליהם שום מחיר.    

יום ראשון, 4 בפברואר 2018

קל יותר להזדעזע ממות של מפורסמים

חברה שהיכרתי לפני שנים אחדות חושפת לפני טיפין טיפין את הטראומה של חייה: בעלה התעלל מינית בבתם, ואיים עליה לבל תספר לאיש. והיא אכן לא סיפרה לאיש, אבל, כפי שסיפרה לי חברתי בשיחתנו האחרונה, בגיל שלוש עשרה ניסתה הילדה להתאבד. ניסיון ההתאבדות לא הביא לגילוי האמת: הילדה המשיכה לשתוק עוד זמן ממושך עד שגילתה את סודה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שהבת ניסתה להתאבד, וגם הפעם הראשונה שהבנתי כמה צעירה היתה כשקרו הדברים. בעקבות הגילוי התגרשה חברתי מבעלה. היה לבתה הרבה כעס על אמה שלא הגנה עליה. כיום,כשהבת כבר בוגרת ומפתחת קריירה עצמאית, חברתי חושבת שבתה לגמרי השתקמה ושהיא כבר מבינה שאמה באמת לא ידעה דבר ולכן לא יכלה להגן עליה, למרות שהדברים התרחשו בביתה. קשה לעכל את הדברים. את כל הסיפור קשה לי מאד לעכל, ובמיוחד את ניסיון ההתאבדות של הבת, שבמזל לא הסתיים במותה. כבדרך אגב סיפרה לי החברה שכיום בעלה הוא מורה בתיכון. ברור לי שהיא לא דיווחה על מעשיו וגם איננה מעוניינת לדווח עליהם. המחשבה על כך שהאיש הזה שהתעלל בבתו עצמו ובשרו מלמד כיום נערות הופכת את מעי. בכל זאת לא העזתי לומר לה שהיא צריכה לדווח עליו, כי איש כזה הוא מסוכן לילדות. אינני יודעת מה לומר לה. זאת היתה הפעם הראשונה שהעזתי בכלל לשאול אם במשך כל התקופה שבה לא ידעה מה מתרחש לא היו אצל בתה סימנים למה שהיא עוברת, ואז היא ענתה לי: ודאי שהיו, בגיל שלוש עשרה היא ניסתה להתאבד. חשבתי על עצמי בגיל הזה, על בנותי. לא ידעתי את נפשי.
נזכרתי גם ביעל העליון, מייסדת ומנהלת בית הספר לאמנויות, שהתאבדה כשגילתה שבעלה התעלל מינית בשתי אחיות שהיו תלמידותיה, פרשה שזיעזעה בשעתו את כל המדינה. לזמן מה מזעזעת הטרגדיה את אמות הספים ואז חוזר הכל לקדמותו. איש לא חשב שצריך להדק את הפיקוח בבתי ספר לאומנויות, שמנסים לחרוג מהכללים הנוקשים של בתי ספר אחרים. משום מה קל יותר לאנשים לסלוח ליוצרים ואמנים, ובפרט אם הם מפורסמים.
על הרווי ויינשטיין מגינים פחות, כי הוא פעל בעיקר מאחורי הקלעים, תרתי משמע. על וודי אלן מגינים רבים. הוא יצר סרטים אהובים והופיע בעצמו בתפקידים של נבעך חביב, נוירוטי אבל טוב לב להפליא, כמו האמרגן דני רוז. לכולם נדמה שהם מכירים אותו, ושהוא אותה דמות שהוא יצר ושיחק, והוא ממש לא. הוא איש ששכב עם בתה של בת זוגו בביתה וצילם אותה צילומים ארוטיים שלא טרח להחביא מבת זוגו, ואז נשא את בתו החורגת לאשה.
עכשיו כשבועז ארד התאבד בגלל שהתפרסם תחקיר על יחסיו עם תלמידות קטינות, מגינים גם על מעשיו ותוקפים את המפרסמים. גם בועז ארד היה אמן ידוע. אני זוכרת במיוחד את פסל עצמו עם תוכי על הכתף כמחוה הומוריסטית לפסל נמרוד, דמות שהופיעה גם במיצג וידיאו שלו, שבו מסבירה אשכנזיה קשישה כיצד היא מכינה גפילטע פיש, וכמה היא שונאת חריף, ומדי פעם מגיחה לתוך ההסבר דמותו עשויה מגבס, עם התוכי על הכתף. זה היה מאד מצחיק. קל מאד לחבב אמן שגם מצחיק. בעבודות של בועז ארד תמיד היה משהו משעשע מאד, משהו שהגחיך גם את החיים וגם את האמנות. לא מפתיע שהרבה תלמידים חיבבו אותו, ותלמידות התאהבו בו. אבל איזה מין תירוץ זה ליחסי מין בין מורה מבוגר לנערות הלומדות אצלו? כיצד עיתונאים אינם מתביישים לכתוב שמדובר באהבה. איזו מין אהבה זאת בין נערה בת שש עשרה למורה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות? מה יודעת ילדה בת שש עשרה על אהבה? על מערכות יחסים? והאם התאהבות של נערות מעניקה פטור מאחריות למורים שמלמדים אותן? הרי התאהבות של בני נוער במבוגרים, ובמקרים רבים במוריהם, היא תופעה מאד נפוצה. האם איננה מחייבת את המורים המבוגרים לאחריות מיוחדת, להתבונן כל העת על האור האדום המהבהב מעל יחסים שכאלה? כיצד יכול העדר אחריות שכזאת מצד מורה מבוגר לשמש נסיבה מקלה?

בועז ארד התאבד וזו כביכול סיבה להתנגד לפירסומים על גברים מפורסמים שמנצלים נשים צעירות ואפילו ילדות ונערות. אילו שלח בועז ארד מישהו להכותן מכות רצח כפי שעשה דודו טופז, איש לא היה חושב שצריך להתנגד לפירסום, למרות שגם דודו טופז התאבד. התאבדות של מפורסם מזעזעת יותר כשמדובר ביחסי מין עם נערות, כי על יחסי מין אפשר לומר שזאת אהבה, למרות שלמרבה הצער לא כל יחסי מין הם ביטוי לאהבה. אבל אלימות מינית תמיד חסתה בצל החשאיות האפלה שבה היא פועלת. בצל השתיקה התעללו אינספור כמרים והגמונים בנערי מקהלה, ועברו שנים רבות מאד עד שהדברים התפרסמו. אלימות מינית נגד נערים היתה סוד אפל עוד יותר מאלימות מינית נגד נערות. רק שבירת הטאבו על פירסום הדברים הביאה להתמודדות עם הבעיה. איש לא הזכיר היום את התאבדותה של יעל העליון בגלל תחושת האחריות למעשי בעלה. איש לא הזכיר גם את הנערים והנערות שהתאבדו בגלל התעללות מינית מצד מבוגרים, ביניהם מורים, כי שמם אינו ידוע ופניהם אינם מוכרים. לו הצליחה בתה של חברתי בניסיון ההתאבדות שלה איש לא היה יודע כנראה לעולם מה היתה הסיבה ומי אשם במותה. התאבדות של אדם מוכר ומפורסם היא מזעזעת לאנשים רבים, אבל הקורבנות השותקים של יחסי מין אסורים, בפרט ילדים ונוער, אינם מוכרים ואינם מפורסמים. הציבור מרשה לעצמו להתעלם ממותם שנחשב אך ורק לטרגדיה משפחתית. זהו מות שקט מאחורי הקלעים שלרוב איננו מגיע כלל לעמודי העיתונים. ללא החשיפות הפומביות של ניצול מיני של קטינים, ללא פירסום הדברים ברבים, התאבדו ילדים ובני נוער רבים שעברו התעללות מינית והציבור שלא ידע גם לא הזדעזע ממותם של הקורבנות האלה בדמי ימיהם. קל יותר להזדעזע מגורלם של המוכרים והמפורסמים. 

יום שישי, 2 בפברואר 2018

פולין נגד היהודים

הדבר שחשוב להבין לגבי החוק הפולני האוסר ייחוס אשמה ברצח היהודים לאומה הפולנית הוא שהמניעים לחוק אינם שטחיים ואופורטוניסטים, והם לא נועדו רק לשרת אינטרסים פוליטיים שטחיים וחולפים, אלא הם מבטאים שאיפה מאד עמוקה של העם הפולני, שמעוגנת באופן עמוק בנצרות הקתולית הפולנית, ובנצרות הקתולית בכלל, לראות את עצמם כקורבן המובהק ביותר, של הרוסים, של הגרמנים, ובהיותם נוצרים קתולים, גם כקורבן של היהודים המתוארים כרוצחי האלהים, ולא במקרה איזכור של מעורבות פולנים ברצח יהודים בשואה מחזיר מיד את הציבור הפולני לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית, המתארת את היהודים כרוצחי אלהים. בשאיפתם להיחשב לקורבן המובהק של הגרמנים, הפולנים אינם יכולים לשאת את העובדה שדוקא היהודים השנואים, מי שהנוצרים תמיד נחשבו לקורבנם, נחשבים לקורבן המובהק של הגרמנים, בעוד שהם, הפולנים, נאלצים להסתפק בתפקיד קורבן משני, או גרוע מכך: בתפקיד השכנים השמחים לאיד, שגם הוא מיוחס במסורת הנוצרית ליהודים שמתוארים כמי שלעגו לישו ושמחו על צליבתו, ואפילו בתור מי שרדפו ורצחו בעצמם את היהודים, כפי שלמרבה הצער אירע לא מעט. התוקפנות האנטישמית שמתפרצת מהפולנים, מקורה קודם כל בתחושה שהיהודים גונבים מהם שלא בצדק את מעמד הקורבן שהם משתוקקים לו ומחונכים לראות את עצמם ככאלה. הפולנים חשו תמיד זעם על כך שהמרד הפולני נגד הנאצים, שגבה את חייהם של כמאתיים אלף פולנים, לא זכה למעמד ההרואי בזיכרון הבינלאומי כמו מרד גטו ורשה. איתרע מזלם שהמרד הפולני בימיו האחרונים של השלטון הנאצי בורשה, כאשר הצבא האדום, שהפולנים מעולם לא סלחו לו על כך שלא התערב מיד להצילם מידי הנאצים, כבר ניצב מעבר לויסלה, לא עורר תדהמה והתרגשות כמו המרד הנואש, החסר כל תקוה וסיכוי, של היהודים שלא רצו ללכת כצאן לטבח. אפשר כמובן לומר שקנאת הפולנים בעניין שמעוררת השמדת היהודים מגוחכת, שעדיף להם לשמוח שסבלם מהנאצים, הגדול מאד לכשעצמו, לא היה אפילו דומה לגורלם המחריד של היהודים בשואה, אבל מי שחונך לראות ביהודים את רוצחי האלהים הנתעבים ואפילו להצדיק בטענה זו כל סבל ורצח של יהודים, יתקשה לחשוב באופן כזה. ישנה הקבלה עצובה בין הקנאה הנוצרית ביהודים שגרמה לנצרות לגמד את אחריות הרומאים לצליבת ישו ואפילו לבטל אותה לגמרי, כדי להרשיע דוקא את היהודים ברצח האלהים על הצלב, מתוך רצונה של הנצרות לתפוס את מקום היהודים כדת האמת, שלכן הפכה את עצמה בתיאולוגיה שלה לקורבנם של היהודים, ואת היהודי שנצלב בידי הרומאים כמי שמרד בהם, לקורבנם האלהי החף מפשע של היהודים ולא של הרומאים, שלימים הפכה הכנסיה הקתולית את עצמה ליורשתם עלי אדמות. מאז השואה מתחולל מאמץ מתמשך של הכנסיה הקתולית לשלב את השואה בתיאולוגיה הנוצרית כעונשם של היהודים על צליבת האלהים, בעוד שהכנסיה הקתולית שהיתה בת ברית רשמית של הנאצים מאז חתימת הקונקורדט עם הנאצים ביולי 1933, מציגה את עצמה כקורבנם המובהק של הנאצים, ומנסה להעביר מסרים כאלה למשל דרך הכרזתה לקדושה של הפילוסופית היהודיה המומרת אדית שטיין, שנתפסה בידי הגסטאפו כיהודיה ונשלחה אל מותה באושוויץ. בשיתוף פעולה פולני-קתולי פעל המסדר הכרמליטי שאליו השתייכה אדית שטיין להקים מנזר באושוויץ ולהציב צלבים באתר כדי לשוות לו דמות של אתר קדושים נוצרי, כאילו נרצחה אדית שטיין בשל היותה מומרת ולא בשל היותה יהודיה, וכאילו גורלה הוא רק משל לגורל הנוצרים בשואה, דבר שהוא שקר גמור. הדימיון המצמרר הזה בין הניסיון הפולני-קתולי לעצב את דמות הפולנים והכנסיה הקתולית כקורבן המובהק של הנאצים, תוך ניכוס גורל היהודים לעצמם בלהטוטי לשון ושקרים, כפי שתיארתי לאחרונה ברשימתי "השקר הגרוע יותר של פולין" את הטענה הפולנית ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", לבין הפיכת הקורבן היהודי של הרומאים ישו לאלהים שהיהודים רצחו ולכן נרצחו בגינו אלפיים שנה מאז ימי הביניים ועד אושוויץ, כדי לאפשר לנצרות לתפוס את מקום היהדות כדת האמת, כ"עם ישראל האמיתי", כפי שתיארה הכנסיה את עצמה, הדימיון הזה לבדו די בו כדי לעורר חלחלה מפני הבאות, מה גם שכבר אנו שומעים מפי פולנים שבעצם היהודים הם אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו את אחיהם בשואה, והטענה הזו מושמעת בכפיפה אחת עם הטענה שהיהודים רצחו את אלהים, כדי שנבין שאלפיים שנה דבר לא השתנה.    

יום שני, 29 בינואר 2018

אין על מה לדון עם הפולנים

הפעם אין לי אלא להסכים הסכמה גמורה עם דבריו הנכוחים של יאיר לפיד: לא מנהלים משא ומתן על זיכרון השואה. הסיכום בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין על הקמת וועדה משותפת ישראלית-פולנית לדיון בנוסח החוק המביש האוסר על איזכור מעורבות של פולנים ברצח היהודים בשואה הוא רעיון עיוועים, שפירושו היחיד הוא מתן לגיטימציה ישראלית לחוק שערורייתי מיסודו, שמאיים בעונש מאסר על מי שהתייחסותו לשואה איננה נוחה לפולנים. חוק כזה איננו ראוי בשום נוסח, ועונש מאסר לאדם שדיבר על השואה, אפילו אם איננו יכול להוכיח בבית משפט את דבריו – הרי רוב הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה אינם מתועדים, וגם היסטוריונים נסמכים במידה רבה על עדויות של ניצולים, שבמקרים רבים הן עדויות יחידות, כי רק בודדים שרדו לספר - הוא מעשה מתועב שאסור להסכים איתו בשום צורה, והדרישה היחידה שצריכה לבוא מישראל לפולין היא לבטל לגמרי את החוק המביש הזה ולא לרכך אותו, כאילו להעניש אנשים על דיון בשואה, גם אם דבריהם אינם מדויקים, יכול להיות בכלל לגיטימי בצורה כלשהי או בנוסח כלשהו. עלתה במוחי המחשבה מה יקרה אם מישהו יאמר "מחנות ההשמדה בפולין" ודבריו יתורגמו בטעות כ"מחנות ההשמדה הפולניים". האם על כך ישליכו אותו הפולנים לכלא לשלוש שנים? הרשעות ושנאת ישראל שעומדות בבסיס החוק הזה כה ברורות וכה נוראות, שאוי לממשלת ישראל אם תתפשר עליו עם ממשלת פולין למען אינטרסים פוליטיים, ואפילו כאלה שבפני עצמם הם חשובים.
בניגוד לטענת עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו היום, טענת הפולנים שישראל עשתה אותו דבר איננה מתייחסת למה שמכונה "חוק הנכבה", אלא לחוק הכחשת השואה הישראלי משנת 1986 המטיל עונש של חמש שנות מאסר על פירסומים של הכחשת השואה או אהדה למעשי הנאצים, חוק שמעולם לא הורשע על פיו איש במדינת ישראל, ולו שאלו לדעתי הייתי מעדיפה שלא היה קיים, שכן הוא בעיקר מעניק כוח למכחישי שואה שתובעים דיבה את מי שמאשים אותם בהכחשת השואה, ובפועל מספר מכחישי השואה בעולם שתבעו את ההיסטוריונים שהאשימו אותם בהכחשת השואה גדול ממספר מכחישי השואה שנתבעו על הכחשת השואה, למרות שאלה כלל אינם מעטים בעולמנו. מה שמוכיח שדיונים על השואה ואפילו הכחשת השואה אינם עניין למערכת המשפט, ועדיף שגינויים של מכחישי שואה יהיה ציבורי ולא פלילי. כמובן שעיתון "הארץ" התקשה לוותר על עוד הזדמנות להשוות את ישראל לנאצים, אבל בנטייתו זו של העיתון כבר עסקתי הרבה במקומות אחרים.

בהקשר זה הועלה רעיון להפסיק את המסעות למחנות הריכוז בפולין כעונש לפולנים, וגם כדי להגן על המדריכים במסעות אלה מסכנת העמדתם לדין בפולין על פי החוק החדש – שעדיין לא נכנס לתוקף. הפסקת המסעות למחנת הריכוז בפולין היא רעיון נכון בלי קשר לחוק החדש. מסעות אלה הפכו מזמן למכרה זהב כלכלי לגורמים מסחריים שמנצלים את העניין הרב ואת העלות הזולה של מסע בפולין כדי לגלגל רווחים עצומים, כאשר הם גובים מחירים גבוהים בהרבה מהנדרש ואינם טורחים אפילו לספק לנוער המשתתף במסע אוכל כשר, ומכשילים יוזמות למסע למחנות של יום אחד ללא לינה שאיננו ממלא את כיסיהם, והיה יכול למנוע את האפליה בין ילדים שהוריהם מסוגלים לממן את המסעות לבין ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך, שהפכה את המסעות לפולין לגורם מסכסך ומפלה בין תלמיד לתלמיד, שלא זו מטרתה של הוראת השואה. אבל יותר מהכל: אין שום קדושה מיוחדת במחנות הריכוז. כיום הם מוזיאונים ששומרים על ממצאים פיזיים מהשואה, שלמזלנו אינם יכולים לשחזר את חוויית האימה והמוות שעברו הנספים בשואה, וטוב שכך. עדיף לקחת את הנוער ל"יד ושם" וללמדם על השואה בדרך צנועה וחכמה יותר, מבלי לצפות מהם לחוש על בשרם מה שחשו בני עמנו שנרצחו באושוויץ וטרבלינקה, שזו יומרה בלתי נסבלת ולעניות דעתי מצמררת. מה שעברו בני עמנו בשואה ניתן רק ללמוד ולזכור מתוך כבוד וענווה. את החוויה שחוו יהי רצון שלא יחווה עוד שום אדם לעולם.