יום ראשון, 10 בדצמבר 2017

פרנץ קפקא / אפוריזמים - המשך קובץ ציראו

אני מביאה כאן את חלקו השני של קובץ ציראו, אוסף האפוריזמים של קפקא, שאת חלקו הראשון הבאתי כאן. מאחר שהמיספור המקורי מבולבל, מיספרתי את הקטעים מחדש על פי הסדר, כדי להקל על הקוראים, אך אין למיספור זה כל משמעות.

להלן המשך קובץ ציראו:

58. בעזרת האור החזק ביותר אפשר לפרק את העולם. למול עיניים חלשות הוא מתחזק. למול עיניים חלשות יותר הוא קופץ אגרופים, למול עיניים עוד יותר חלשות הוא מתבייש ומנפץ לרסיסים את מה שאיננו מעז להתבונן בו.
59. הכל הוא מירמה: לחפש את המידה המזערית של המירמות, להישאר במידה הרגילה, לחפש את המידה המירבית. במקרה הראשון מרמים את הטוב, בכך שרוצים להפוך את השגתו לקלה מדי, ומרמים את הרע, בכך שמציבים לו תנאי מאבק לגמרי לרעתו. במקרה השני, מרמים את הטוב בכך שכלל אין שואפים לו עלי אדמות. במקרה השלישי מרמים את הטוב, בכך שמתרחקים ממנו ככל האפשר, ומרמים את הרע, בכך שמקווים להופכו חסר אונים על ידי העצמתו עד מירבו. יש להעדיף איפוא את המקרה השני, כי את הטוב מרמים תמיד, את הרע, לפחות למראית עין, במקרה זה לא.
60. ישנן שאלות שלא היינו מסוגלים להתגבר עליהן, לולא פטר אותנו הטבע מלשאול אותן.
61. לכל מה שמחוץ לעולם החומר ניתן להשתמש בשפה רק על דרך הרמיזה, אבל לעולם לא על דרך ההשוואה, ולו גם בקירוב, מכיוון שהיא, בהתאם לעולם החומר, עוסקת רק בקניין וביחסים עמו.
62. אדם משקר פחות ככל האפשר, רק כאשר אדם משקר ככל האפשר פחות, לא כאשר יש לו פחות ככל האפשר הזדמנות לכך.
63. גרם מדרגות שצעדי ההולכים לא שיקעוהו לעומק, מנקודת מבטו שלו, רק עץ שומם שחובר לו יחדיו.
64. מי שמוותר על העולם, חייב לאהוב את כל האנשים, כי הוא מוותר גם על עולמם. מכאן הוא מתחיל לתפוס את המהות האנושית האמיתית, שאיננה יכולה להיות אלא אהובה, בהנחה שכולם שווים לו.
65. מי שאוהב את רעהו בתוך העולם, איננו עושה יותר או פחות עוול, ממי שאוהב את עצמו בתוך העולם. נותרת רק השאלה, אם הראשון הוא אפשרי.
66. העובדה שאין דבר מלבד העולם הרוחני, נוטלת מאיתנו את התקוה ונותנת לנו את הוודאות.
67. האמנות שלנו היא הוויה מסונוורת על ידי האמת: האור על הפנים המתעווים ונרתעים אמת הוא, דבר מלבדו איננו.
68. הגירוש מגן עדן הוא ברובו נצחי: אמנם הגירוש מגן עדן הוא סופי, מן החיים בעולם אין מפלט, אבל נצחיות התהליך, (או בהדגשה זמנית: החזרה הנצחית על התהליך) יוצרת למרות זאת אפשרות, שלא רק שיכולנו להישאר תמיד בגן עדן, אלא שהננו תמיד נמצאים שם בפועל, בין אם אנו כאן יודעים זאת ובין אם לאו.
69. הוא אזרח חופשי וכבול של הארץ, כי הוא אחוז בשרשרת, שהינה ארוכה דיה כדי להעניק לו בחופשיות את כל מרחבי הארץ, אך ארוכה רק במידה שדבר לא יוכל לסחוף אותו אל מעבר לגבולות הארץ. אבל בה בעת הוא אזרח חופשי וכבול של השמיים, כי הוא אחוז גם בשרשרת של השמיים שאורכה מחושב בדומה לכך. כשהוא שואף ארצה, חונק אותו הקולר של השמיים, כשהוא שואף השמיימה, חונק אותו זה של הארץ. ולמרות זאת עומדות לרשותו כל האפשרויות והוא חש זאת: כן, הוא אפילו מסרב לייחס הכל למשגה שחל באופן שנכבל בראשונה.  
70. הוא רודף אחרי העובדות כמו גולש טירון במחליקיים, שבנוסף לכך מתאמן במקום אסור לגלישה.
71.  מה שמח יותר מאמונה באל הבית!
72. באופן תיאורטי קיימת אפשרות לאושר מושלם: להאמין בבלתי ניתן להכחדה בעצמו ולא לשאוף אליו.
73. הבלתי ניתן להכחדה הוא אחד: הוא כל אדם יחיד ובה בעת הוא כולם יחדיו, מכאן הקשר הבלתי ניתן להתרה בין האנשים שאין דומה לו.
74. ישנן תובנות באותו אדם שיש להן, אמנם בשוני מוחלט, אותו אובייקט, כך שמוכרחים לשאוב אותן רק מסובייקטים שונים באותו אדם.
75. הוא זולל את האוכל שנפל משולחנו: לכן הוא שבע יותר מכולם, אמנם לזמן קצר, אבל הוא שוכח לאכול מעל השולחן, לכן נפסקת גם נפילת האוכל.
76. אם מה שהיה צריך להיכחד בגן עדן היה ניתן להכחדה, הוא לא היה מכריע: אם לעומת זאת היה בלתי ניתן להכחדה, אזי אנו חיים באמונה כוזבת.
77. בחן את עצמך ביחס לאנושות. למפקפקים היא גורמת לפקפק, למאמינים - להאמין.
78. התחושה הזאת: "כאן אינני מטיל עוגן" – ומיד לחוש סביבך את הזרם הגואה, הסוחף!
79. מיפנה. אורבת, מפוחדת, מקוה, מתגנבת התשובה אל השאלה, תרה מיואשת בפרצופה האטום, עוקבת אחריה בדרכים חסרות ההיגיון ביותר, כלומר אלה ששואפות להימלט ככל האפשר מן התשובה.  
80. משא ומתן עם אנשים מפתה להתבוננות עצמית.
81. הרוח תשתחרר רק כשתחדל מלהיות מעצור.
82. האהבה הגשמית מעלימה את האהבה השמיימית: לבדה אינה יכולה לעשות זאת, אבל מכיוון שהיא מכילה בלא יודעין יסוד של האהבה השמיימית, היא יכולה לעשות זאת.
83. האמת איננה ניתנת לחלוקה, לכן איננה יכולה להכיר את עצמה: מי שרוצה להכיר אותה, חייב להיות שקר.
84. איש איננו יכול להשתוקק למה שבסופו של דבר מזיק לו. אם יש אצל אנשים יחידים מראית עין כזו, ואולי תמיד יש, ההסבר לכך הוא שמישהו באדם משתוקק למשהו שאמנם מועיל לו, אבל מאד מזיק למישהו שני שנמשך למחצה לשפוט את המקרה. לו התייצב האדם מיד בהתחלה, לא רק בזמן השיפוט, לצד השני, היה המישהו הראשון נמחק ויחד עמו ההשתוקקות. 
85. מדוע אנו מתלוננים על החטא הקדמון? לא בגללו גורשנו מגן העדן, אלא בגלל עץ החיים, כדי שלא נאכל ממנו.
86. איננו חוטאים, רק משום שאכלנו מעץ הדעת, אלא גם משום, שטרם אכלנו מעץ החיים. חוטאים הוא המצב שבו אנו נמצאים, ללא תלות באשמה.
87. נבראנו כדי לחיות בגן-עדן. גן-העדן נועד לשרתנו. יעודנו השתנה. לא נאמר שגם יעודו של גן-העדן יכול להשתנות.
88. הרוע הוא הקרנה של התודעה האנושית במצבי מעבר מסוימים. לא עולם המעשה הוא מראית-עין, אלא הרוע שלו, שאמנם לעינינו מהווה את עולם המעשה.
89. מאז החטא הקדמון יש לנו בעצם יכולת שוה להכרת הטוב והרע: למרות זאת אנו מחפשים בדיוק כאן את יתרונותינו היחודיים. אבל רק מעבר להכרה זו מתחילים ההבדלים האמיתיים. התופעה המנוגדת תתחולל באמצעות הדבר הבא: איש איננו יכול להסתפק בהכרה לבדה, אלא חייב לשאוף, לטפל בה בהתאם. אבל לכך לא ניתן לו הכוח, לכן הוא אנוס להרוס את עצמו, למרות הסכנה שאפילו לכך לא יספיק לו הכוח, אך לא נותר לו אלא ניסיון אחרון זה. (זה גם טעמו של האיום בעונש מוות על אכילה מעץ הדעת. אולי זה גם הטעם המקורי למוות הטבעי.) כעת הוא חושש מניסיון זה: הוא היה מעדיף לבטל את ההכרה בין טוב לרע (הכינוי "חטא קדמון" מתייחס לפחד זה): אבל את הנעשה אין להשיב, אפשר רק לטשטש אותו. למטרה זו נוצרו המניעים. כל העולם מלא בהם, כי אולי כל העולם הנראה לעין איננו אלא מניע של אדם המבקש לנוח כהרף עין. ניסיון לזייף את עובדת ההכרה, להפוך תחילה את ההכרה למטרה.
90. אמונה כמו גיליוטינה, כה קשה, כה קל.
91. המות ניצב לפנינו, בדומה לתמונת קרב אלכסנדר על הקיר בכיתה. באמצעות מעשינו, עוד בחיים האלה, ניתן להחשיך את התמונה או למוחקה כליל.
92. שתי אפשרויות: להקטין את עצמו עד אינסוף, או להיות כזה. השני הוא סיום, לפיכך אי-מעשה. הראשון התחלה, לפיכך מעשה.  
93. כדי למנוע טעות מילולית: מה שיש להורסו בעודו פעיל, צריך קודם כל לעוצרו בכוח: מה שמתפרק, מתפרק, אבל אי אפשר להורסו.
94. פולחן האלילים הראשון היה בוודאי פחד מפני הדברים, אבל עם זאת הפחד הכרוך בו מפני כורח הדברים, ועם זאת הפחד הכרוך בו מפני האחריות לדברים. כה נוראה נראתה האחריות הזו, שלא העזו כלל להטיל אותה על ישות חוץ-אנושית יחידה, כי גם בתיווכה של ישות יחידה, עדיין לא הוקלה האחריות האנושית די הצורך, המשא ומתן עם ישות יחידה עוד היה מוכתם יתר על המידה באחריות, לכן העניקו לכל דבר אחריות לעצמו, למעלה מכך, העניקו לדברים אלה גם אחריות יחסית לבני האדם.
95. בפעם האחרונה פסיכולוגיה!
96. שתי משימות של ראשית החיים: שוב ושוב לצמצם את חוגך, ושוב ושוב לבחון, אם אינך מחזיק את עצמך חבוי אי שם מחוץ לחוגך.
97. הרוע נמצא לעתים ביד כמו כלי עבודה, במודע או שלא במודע הוא מניח לעצמו, כשיש רצון לכך, לשכב בצד ללא התנגדות.
98. השמחות בחיים אלה אינן שמחות החיים, אלא פחדנו מן העלייה לחיים נעלים יותר: יסורי החיים האלה אינם יסורי החיים, אלא שאנו מייסרים את עצמנו עקב הפחד הזה.
99. רק פה הסבל הוא סבל. לא מפני שהסובלים פה יזכו במקום אחר להוקרה עקב הסבל הזה, אלא מפני שמה שבעולם הזה קרוי סבל, בעולם הבא, מבלי להשתנות ורק פטור מניגודו, הינו אושר.
100. דימוי רוחבו ומלואו האינסופיים של היקום הוא תוצאת תערובת שנדחקה לקצה של בריאה מאומצת והכרה עצמית חופשית.
101. עד כמה יותר מדכאת מן ההכרה חסרת-הרחמים במצבנו הנוכחי החוטא, היא אפילו ההכרה החלשה ביותר בהצטדקותנו הנצחית על זמניותנו. רק הכוח לשאת הכרה שנייה זו, שבטהרתה מכילה במלואה את הראשונה, הוא קנה המידה לאמונה.
102. יש מניחים, שלצד המירמה הגדולה המקורית, מתקיימת בכל מקרה מירמה קטנה מיוחדת לעצמה, זה כמו כשמציגים על הבמה מחזה אהבים, והשחקנית, מלבד החיוך המעושה לאהובה, מחייכת גם עוד חיוך ערמומי במיוחד לצופה מסוים מאד ביציע העליון. זה נקרא להרחיק לכת.
103. אפשר להעניק ידע על השטני, אך לא אמונה בזה, כי שטני יותר ממה שיש שם, איננו בנמצא.
104. החטא תמיד גלוי ואפשר מיד לתפוס אותו בחושים. הוא מחובר לשורשיו ואסור לעקור אותם.
105. את כל היסורים סביבנו חייבים גם אנו לסבול. לכולנו אין גוף אלא גידול, והוא מוביל אותנו דרך כל הכאבים, בצורה כזו או אחרת. אז כפי שהילד מתפתח דרך כל שלבי החיים עד לזיקנה ולמוות, (וכל שלב נראה לקודמו, מתוך כמיהה או פחד, כבלתי מושג), כך אנו מתפתחים (כשאנו קשורים הדוקות לאנושות לא פחות מאשר לעצמנו) דרך כל יסורי העולם הזה. בהקשר הזה אין מקום לצדק, אך גם אין מקום לפחד מפני הסבל, או לפרש את הסבל כזכות. 
106. אתה יכול להירתע מסבל העולם, זה נתון לך ותואם את טבעך, אבל אולי דוקא הרתיעה הזו, היא הסבל היחיד שביכולתך למנוע.
107. לאדם יש רצון חופשי שהוא שילוש:
ראשית הוא היה חופשי כאשר הוא רצה בחיים האלו: אמנם כעת איננו יכול להשיב את הדברים לאחור, כי כבר איננו אותו אדם שרצה זאת אז, אבל הוא יכול להיות [חופשי] במידה שהוא מוציא לפועל את רצונו מאז, בעודו חי.
שנית הוא חופשי כאשר הוא יכול לבחור את מהלך ודרך החיים האלה.
שלישית הוא חופשי כאשר הוא, בתור מי שפעם יהיה שוב, מגלה רצון לעבור את החיים בכל תנאי ולהנחות את עצמו באופן כזה, ודוקא בדרך שאמנם נבחרה, אבל בכל מקרה כה לבירינטית, שלא ימנע מעצמו לחוות כל פגם בחיים האלה.  
זהו שילוש הרצון החופשי, אבל זה גם, מאחר שהוא קורה בו זמנית, אחד, ובעצם זה כל כך אחד, שאין בו מקום לרצון, חופשי או בלתי חופשי.
108. אמצעי הפיתוי של העולם הזה, כמו גם הסימן לערובה לכך, שהעולם הזה הוא רק מעבר, הוא דבר זה עצמו. בצדק, כי רק כך יכול העולם הזה לפתות אותנו, וזה תואם לאמת. אבל הגרוע ביותר הוא, שלאחר פיתוי מוצלח אנו שוכחים את הערובה, וכך בעצם פיתה אותנו הטוב לרע, מראה האשה במיטתה.
109. הענווה מעניקה לכל אחד, גם למיואש הבודד, את היחס החזק ביותר לזולת, ואכן מיד, אמנם רק כשהענווה היא מוחלטת ומתמדת. היא יכולה לעשות זאת, כי היא לשון התפילה האמיתית, בה בעת גם פולחן וגם קשר חזק ביותר. היחס לזולת הוא יחס התפילה, היחס לעצמו הוא יחס השאיפה, מן התפילה יבוא הכוח לשאוף.
110. האם תוכל להכיר דבר מה מלבד מירמה? אם המירמה תחוסל פעם, אסור לך להביט בכך, או שתהפוך לנציב מלח.
111. כולם מאד ידידותיים לא', כמו שמישהו מתאמץ בקפדנות לשחק ביליארד מצוין אפילו לפני שחקנים טובים, עד אשר מגיע השחקן הגדול, בודק בקפידה את האלה, לא סובל טעויות של קודמיו, אבל אז, כשהוא עצמו מתחיל לשחק, מתפרע באופן הכי חסר התחשבות.
112. "אז הוא שב למלאכתו, כאילו לא אירע דבר". זו הערה ששגורה בפינו משפעת סיפורים עתיקים מעורפלים, למרות שאולי איננה מתממשת אצל איש.
113. "אי אפשר לומר שחסרה לנו אמונה. העובדה הפשוטה של חיינו לבדה איננה מאפשרת לשלול את האמינות שלה." "יכולה להיות כאן אמינות? אדם איננו יכול שלא לחיות." "אפילו באותו 'איננו יכול שלא לחיות', מסתתר כוחה המטורף של האמונה: בשלילה הזו היא לובשת דמות."
114. אין זה נחוץ שתצא מן הבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אל תקשיב, רק המתן. אל תמתין, רק היה לגמרי שקט ובודד. העולם יציע לך את עצמו לחשיפה, הוא איננו יכול אחרת. הוא יתפתל לפניך מוקסם.


יום רביעי, 6 בדצמבר 2017

רזאל והסרט השחור

תחילה לא חשבתי להתייחס לזמר הדתי יונתן רזאל שהדביק על עיניו סרט שחור כדי שלא לראות את הנשים שרקדו למרגלות הבמה שעליה הופיע, דוקא מאמרה המנומק של אריאנה מלמד הבוקר בגלריה של  הארץ שהגנה עליו, הוא שהטריד אותי כל היום. מלמד ראתה במעשה ציות למצוות שמירת עיניים, "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו, ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם" (במדבר, פרק ט"ו), להלן הפיסקה כולה, המתייחסת למצוות ציצית: "ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת: והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ןאחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, והייתם קדושים לאלהיכם: אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם". לדברי מלמד, כל עוד רזאל איננו מונע מנשים להקשיב לו ולהתלבש כרצונן ולרקוד כרצונן, ורק מכסה את עיניו, כל עוד איננו פוגע בזכויות הנשים, אין כל רע בהדבקת הסרט על עיניו כדי שלא לראותן. זהו בעיניה אך ורק ביטוי לתפיסה הרבנית שגבר חייב להישמר מכל משמר שמא יתפרצו יצריו הדמוניים.
ראשית אינני יכולה שלא להתייחס לפסוק עצמו, שמלמד מצטטת תוך קבלת הפרשנות המיזוגנית המאוחרת שלו. מצוות ציצית לא נועדה למנוע סכנת צפייה בנשים, אלא סכנת עבודה זרה. ראיית הציצית התכולה, שצבעה כצבע השמיים, אמורה להזכיר לנושא הציצית את מחויבותו לאלהים, כדי שלא יזנה לבבו אחר אלהים אחרים, כמו שנאמר בדברים ל"א פסוק ט"ז: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי ניכר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו". הביטוי "לזנות אחרי אלהים אחרים" חוזר במקרא בצורות שונות, ובשום מקום אין עניינו הפקרות מינית אלא עבודה זרה. החלפת איסור עבודה זרה באיסור צפייה בנשים מרקדות הוא מסימני הזמן הזה, שהדת היהודית כולה נצטמצמה בו לשנאת נשים וביזוין.
כן, ביזוי הנשים, כי יחסים בין אדם לרעהו אינם מצטמצמים להימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. הם כוללים גם כבוד והתנהגות נעימה לזולת כדברי שמאי בפרקי אבות "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". מכיוון שבספר בראשית א' נאמר לנו "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה בראם", הרי שגם הנשים הן בכלל אדם, וגם אותן יש לקבל "בסבר פנים יפות", ולא בהדבקת סרט שחור על העיניים, שמסמן: "אינני רוצה לראותכן." כל כך אינני רוצה לראותכן, שלא די לי סתם לעצום את עיניי. הרי למי שאיננו רוצה לראות דבר מה העניק האל עפעפיים שאפשר לעצום בקלות, ולו עצם רזאל את עיניו איש לא היה מתרגש מכך. אולי בכלל היו חושבים שהוא עוצם את עיניו מההתרגשות שמעוררת בו השירה, ולא ממראה הנשים המרקדות לפניו. אבל רזאל רצה לסמן שאיננו רוצה לראות את הנשים, שלדברי מלמד "רקדו בשמחה על גבול האקסטזה", שכאן היא כבר רומזת שהנשים נהגו בפריצות, שזה כבר באמת מעליב ומרגיז, כי ריקודן ביטא שמחה תמימה ולא הפגנת מיניות. רזאל רצה לסמן את הסתייגותו מהן בצורה כה מפורשת, שלא הסתפק בעצימת עיניים והדביק על עיניו סרט שחור.
בניגוד למה שכותבת מלמד, הדבקת הסרט השחור על העיניים, כמו פרקטיקות אחרות שמבזות נשים, איננה מבטאת רק פחד שמא לא ישלוט הגבר ביצריו. היא בהחלט מביעה דיעה על טבען של נשים. הדמוניות בתפיסה הרבנית איננה מיוחסת ליצרים הגבריים, אלא לטבע הנשי, שנתפס כמכיל יסוד שטני, יסוד מכשף, בדומה לסירנות שיש לאטום את האוזניים בפני שירתן כדי שלא לרדת למצולות. זהו גם המקור האמיתי לאיסור המגונה על שירת נשים בלבד, שכן איש איננו אוסר על נשים להקשיב לשירת גברים, מה שהיה נדרש לו באמת היה מדובר בצניעות. הגברים נחשבים כמי שיש בהם יסוד אלוהי, והנשים כמי שיש בהן יסוד שטני. ציד המכשפות לא נבע מאמונה שהנשים עצמן הן בעלות כוח מכשף, אלא מאמונה שהנשים שהואשמו בכישוף הפכו לבנות זוגו של השטן שהיפרה אותן בזרעו הירוק והקר – תיאורים אלה מופיעים באינספור משפטי מכשפות מן המאות ה-16 וה-17, והם חילחלו גם ליהדות, שמעולם לא הצטיינה באהבת נשים, ותמיד העדיפה להתחיל את התנ"ך בפרק ב', ולראות באשה רק צלע מצלעות אדם, כלומר עצם, תרתי משמע, לא אדם. דרישות הצניעות כביכול, שדורשות מנשים להתפלל מאחורי מחיצה, להימנע מלהשמיע קול, ואף לעבור למדרכה אחרת, אינן רק ביטוי לקושי כביכול של הגבר לשלוט ביצריו למראה אשה. אלה הם ביטויים לאמונה שהאשה מכילה יסוד שטני שלא רק מעורר את יצרו של הגבר, אלא גורם לו לאבד עליו שליטה, לאבד שליטה לא משום שאיננו שולט ביצרו אלא משום שהיסוד השטני באשה חזק ממנו.
את כל התחושות והאמונות האלה ביטא והחצין יונתן רזאל כשהדביק על עיניו את הסרט השחור כדי שלא לצפות בנשים ששירתו עוררה בהן שמחה תמימה שהן נתנו לה ביטוי. היה מכובד יותר והרבה פחות מעליב אם היה פשוט מבקש מהן לשבת ולא לרקוד – בקשה סבירה שזמר יכול להפנות לקהלו, וטועה מלמד אם היא חושבת שיש חציצה גמורה בין דיכוי זכויות הנשים בישראל לבין הפרקטיקות המאוסות שהפכו נפוצות במגזר הדתי והחרדי להגנת הגבר מהיסוד הדמוני הקיים כביכול באשה. מי שזקוק להדבקת סרט שחור על עיניו כדי להתגונן משמחתן של נשים, לא ימנע גם מפגיעה בזכויותיהן, ובכל מקרה גם הלבנת פניהן של נשים שלא זממו כל רע היא מעשה ראוי לגנאי.




יום שני, 4 בדצמבר 2017

אנייס וארדה / אנשים ומקומות

הלכנו לסרט של הבמאית הקשישה אנייס וארדה וצלם הדיוקנאות ז'י-אר, שקוראים לו בעברית "אנשים ומקומות", ובצרפתית קוראים לו Vilages et Visages, שזה אומר "כפרים וקלסתרים", כי הם משוטטים בכפרים בצרפת, ומצלמים אנשים, ואחר כך מגדילים את התמונות שלהם ומדביקים אותן על קירות הבתים או על מגדלים או על דברים אחרים, ובאופן מוזר הדיוקנאות המוגדלים שמודבקים על קירות בניינים או מגדלי מים או מקומות אחרים, גורמים לאנשים להיראות באמת גדולים מהחיים, כאילו הצילום כבר איננו צילום רגיל של מישהו אלא דיוקן מיתולוגי. זה לא דומה בשום צורה לשלטים של דוגמנים או פוליטיקאים שרגילים לראות אותם תלויים בכל מיני מקומות, אולי מפני שהדיוקנאות הם בשחור לבן, מה שהופך אותם לאיקוניים. קשה אפילו להסביר למה. אולי מפני שאנחנו מזהים שחור לבן עם דימויים איקוניים מהעבר, ואולי מפני שהצילומים הם אמנותיים.
הצילומים של ז'י-אר מזכירים לאנייס וארדה צילומים שהיא צילמה שנים רבות קודם לכן, גם כן בשחור לבן, צילומים של אנשים שכבר מתו מזמן, כמו צלם האופנה גי בורדן, שהיה ידיד או אהוב שלה, והיא אהבה לצלם אותו בעירום. הצילומים הישנים האלה של אנייס וארדה הרבה יותר נועזים מהצילומים החדשים של ז'י-אר, שמצלם אנשים לבושים. אנייס וארדה בעצמה לא מצטלמת בעירום, אבל היא מאד חשופה בסרט. הפנים שלה חשופים, הקמטים שלה חשופים, הפצעים שלה חשופים, גם הפצעים של הנפש. ז'י-אר מצלם את כפות הרגליים שלה ואת העיניים שלה ומדביק את הצילומים על רכבות שנוסעות למרחקים. הוא קורא לצילומים: "החתיכות שלך", כאילו אלה חתיכות מהגוף של אנייס וארדה ולא צילומים חתוכים. אנייס וארדה מסתכלת על כפות הרגליים הצמודות שלה ואומרת שהן כמו לב מקומט. פתאם זה נראה כל כך מובן מאליו שכפות רגליים צמודות יוצרות צורה של לב.
אנייס וארדה היא מאד קטנה ועצובה וז'י-אר הוא מאד ארוך וצחקן והוא לובש בגדים שחורים וכובע שחור ומשקפיים שחורים שרק בדיעבד מבינים שהמשקפים השחורים גורמים לז'י-אר לראות הכל הרבה יותר כהה ממה שהוא, או הרבה יותר קודר ממה שהוא, ואולי לכן הצילומים שלו נראים כמו רישומים. ז'י-אר עצמו מאד מתקשה להיחשף. אנייס וארדה כל הזמן מבקשת ממנו להסיר את הכובע ואת משקפי השמש הכהים שלו, כדי שתוכל לראות היטב את הפנים שלו ואת העיניים שלו, אבל ז'י-אר אף פעם לא מסיר את הכובע ואת המשקפיים שלו, וגם לא מספר כמעט שום דבר על עצמו. הוא לא עונה על שאלות אם הוא חי לבד, את מי הוא אוהב, אם יש לו משפחה. אי אפשר לדעת איך קוראים לו באמת. אפילו סבתא שלו, שהיא האדם היחיד הקרוב אליו שרואים בסרט, קוראת לו רק איש טוב והוא באמת נראה איש טוב, ז'י-אר אוהב לצלם אבל בכלל לא אוהב להיחשף. הוא מצלם את אנייס וארדה אבל היא לא מצלמת אותו, בניגוד לגי בורדן הוא צלם שלא מצטלם בעצמו ולא מצלם את עצמו. הוא אוהב רק לחשוף אחרים אבל לא להיחשף, והוא גם לא חושף אנשים כמו שאנייס וארדה חושפת אותם. הוא צוחק עליה שהיא אוהבת גברים עירומים. הוא נשמע קצת פוריטני כשהוא אומר את זה.

אנייס וארדה כבר לא רואה היטב. העיניים שלה חולות והיא רואה הכל מטושטש, אבל זה בכלל לא מעציב אותה. היא עצובה בגלל שכל החברים שלה וגם בעלה הבמאי ז'אק דמי מתו מזמן והיא מתגעגעת אליהם. היא רוצה לנסוע כל הזמן לבתים שלהם שהם כבר אינם מתגוררים בהם, לקברים שלהם, למקומות שבהם היא בילתה איתם וטיילה איתם. במקומות האלה המתים מתרצים לחזור אליה ולשהות איתה קצת. ז'י-אר עוזר לה לחפש ולמצוא את המתים שלה. כולם היו אמני צילום, אנשים שהתבוננו כל חייהם בזולת. גם אנייס וארדה כל חייה התבוננה וצילמה, אבל עכשיו עם העיניים הזקנות והחולות שלה, היא רואה הכל מטושטש, וז'י-אר לא מבין איך היא משלימה בקלות כזאת עם אובדן הראייה שלה, עם חוסר היכולת שלה להתבונן ולראות תמונה חדה, עם חוויית העולם המטושטש שלה, אבל אנייס וארדה אומרת לז'י-אר שהיא רואה מטושטש, אבל היא רואה, ומה שחשוב זה לראות.  

יום שישי, 1 בדצמבר 2017

דין לא רוצה לישון

              לבתי ניצן שחוגגת היום יום הולדת ראשון בתור אמא

הנכד הקטן שלי דין לא רוצה לישון. אמא שלו כבר מותשת ואבא שלו נרדם. גם דין עייף. הוא משפשף את העיניים. את עין שמאל ביד שמאל ואת עין ימין ביד ימין. רגע הוא מחייך ורגע צורח. משהו כואב לו. אולי עוד מעט יצמחו לו שיניים. הוא עייף אבל הוא לא נרדם. אמא שלו מקפיצה אותו על הברכיים, מנדנדת אותו על הידיים, אבל דין לא רוצה לישון.
אני רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, להרים אותו על הידיים ולטייל איתו בחדר עד שהוא יירדם. אבל דין רחוק מאד באנגליה ואני בירושלים. אני מחייכת אליו בסקייפ והוא מחייך אליי בחזרה. אי אפשר לעמוד בפני החיוך שלו. דינדין, אני אומרת לו, אל תעשה צרות לאמא, לך לישון. אני שרה לו שירים שכבר שכחתי ועכשיו אני נזכרת בהם מחדש: עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן. הגרון שלי ניחר. פעם יכולתי לשיר בקלות ועכשיו הקול חורק. אני בונה באצבעות בית, כסא, שולחן. דין מסתכל ומשפשף את העין. הוא עייף, אני אומרת. כן, הוא עייף, אמא שלו אומרת, אבל הוא לא נרדם.
אולי נשים אותו במיטה ונדליק לו את המנורה שמפזרת על פני התקרה כוכבים ירוקים ואדומים. אולי הוא יביט בכוכבים הנעים על הקיר עד שיירדם. אבל, לא, הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. הוא לא בוכה, הוא צורח. הוא צורח חזק. אולי זה סימן שהוא עייף. בוודאי שהוא עייף. הוא שוב משפשף את העין. אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת. אולי הוא צורח כי הוא כבר כל כך עייף ותיכף הוא יירדם.
דין לא נרדם. אולי נביא את הכדור הורוד ונשב עליו, זה מרגיע אותו. אולי נקפוץ מעלה מטה על הכדור הורוד הגדול שאפשר לשבת עליו. דין אוהב את הכדור הורוד. אבל הוא לא נרדם.
אולי כואבות לו השיניים שעוד לא יצאו. אולי נביא לו מוצץ. הוא זורק את המוצץ. אולי נביא לו נשכן מגומי שנעים לו לנשוך ופחות יכאבו לו השיניים שטרם בקעו. הוא אוהב את זה. את הנשכן. יופי, הוא נרגע. לא, הוא שוב צורח. משהו כואב לו ומפריע לו להירדם.
אולי הוא רעב. לא, הוא לא רעב. הוא לא רוצה לאכול והוא לא רוצה לישון. הוא רוצה שאמא תחזיק אותו על הידיים. כל הזמן. ביום ובלילה. לאמא אין כוח. היא רוצה מאד לישון. אבל דין לא רוצה לישון.
אולי נשים אותו במיטת ההורים שיישן עם אבא? לא, אמא שלו מתחלחלת: אולי אבא יתהפך וימחץ אותו. אבל דין הוא תינוק שמנמן וחזק, מי ימחץ אותו? טוב, אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת.
הנה יאנוש החתול הגיע. הוא מיילל. גם הוא רוצה על הידיים, אבל דין תפס לו את המקום והוא מקנא. אולי כשדין ילך לישון יהיה זמן לשחק קצת עם יאנוש. אבל דין לא רוצה לישון, והזמן חומק ובורח. השעון מתקתק והמחוגים נעים, חשכת הלילה מעמיקה, הגשם יורד. ודין לא רוצה לישון.
אמא עוצמת עיניים וחולמת שדין נרדם וישן בשלוה במיטה, ואמא פנויה לעשות את מלאכתה. אמא חולמת שהבית שקט ורגוע ואין קול בכי, רק דממה. אבל דין שוב צועק. דין לא רוצה לישון.
סבתא שרה לשפן יש בית בין עצי הזית בית לו ירוק ירוק תחת כרוב מתוק מתוק. המלים נשלפות ממדפי המוח, היכן שאופסנו שלושים שנה. דין מחייך לסבתא. אולי כשסבתא תגיד זו הגברת שפנפנית דין יעצום עיניים ויירדם, אבל לא, דין לא רוצה לישון.
סבתא נזכרת באמא של דין כשהיתה תינוקת ולא רצתה לישון, וסבתא היתה עייפה עייפה ואמא לא רצתה לישון. סבתא חושבת שכשדין יהיה גדול, אמא תספר לו איך היא ישבה בלילות ונדנדה אותו על הידיים, כי דין לא רצה לישון. אבל עכשיו דין עוד תינוק ואמא עייפה מאד וגם סבתא כבר עייפה, המסך מהבהב והשעון מתקתק, ודין לא רוצה לישון.


יום שני, 27 בנובמבר 2017

מורי ברוך אליחי ז"ל

הבוקר ראיתי מודעת אבל למורי לציור מבית הספר הריאלי ברוך אליחי, ואחד האנשים שהכי אהבתי בעולם, ובכל זאת מאז שעזבתי את בית הספר לא חזרתי לפגוש אותו מעולם, וגם היום אינני נוסעת ללווייה שלו, אינני מסוגלת לחזור לחיפה ולפגוש אנשים מהעבר. אפילו לקבר אבי כבר אינני עולה שנים רבות, רק לקבר אחי שקבור בעין כרמל אני עולה פעמיים בשנה, ביום הולדתו וביום מותו, וזה גם בגלל המרחק מירושלים, אבל יותר בגלל הפצעים בנפש, שלכל זה נקשר מורי ברוך אליחי שאהבתי בכל לבי ולא אמרתי לו. הרגשתי מבוכה ואפילו בושה לבקר אותו ולומר לו את אשר על לבי.
ברוך אליחי היה מורה שלי בחוג לציור ופעם גם הדריך אותנו בקייטנה, בקיץ אחד שבו הלכתי עם אחי לקייטנת בית הספר. הוא היה מורה חם ואוהב שלימד אותנו באהבה ובלי משמעת נוקשה, אבל נדמה לי שהיינו מאד שקטים אצלו ושגם הילדים היותר בעייתיים לא עשו אצלו בעיות, כי היתה לו גישה כזאת מרגיעה לילדים, ותמיד הוא דיבר אלינו בחביבות ובהבנה ואף פעם לא ראיתי אותו מתרגז או מרים על מישהו קול.
הוא ניסה לפתח את הטעם האמנותי שלנו וללמד אותנו לצייר בסגנונות מודרניים, ואני שהייתי ילדה שמרנית לפעמים התקשיתי עם זה ורציתי רק לצייר ציורים ריאליסטים – אז עוד יכולתי לשבת שעות ולצייר מהתבוננות, להעתיק את המציאות כמיטב יכולתי – והוא היה מאד סבלני לשמרנות שלי, למרות שניסה לשכנע אותי בעדינות לעשות גם דברים קצת שונים. עכשיו אני חושבת שגם הכתיבה שלי לא מצטיינת בדימיון אלא בהתבוננות. תמיד יש לי צורך להישאר נאמנה למציאות. כשברוך אליחי צייר, הדברים המציאותיים קיבלו משמעות קצת סמלית ולפעמים הנוף התפרק לצורות גיאומטריות והתחבר מחדש. אני לא ידעתי וגם לא רציתי לעשות כאלה דברים. ידעתי שלא אהיה ציירת, אבל אהבתי לצייר להנאתי. כשהשנים חלפו ודלקת הפרקים התעצמה חדלתי לגמרי מציור.  
עכשיו אני חושבת אם ברוך אליחי ידע שאני כותבת. גם בבית הספר כתבתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. אבל אני זוכרת שדיברתי איתו רק על ציור וגם הוא דיבר איתי רק על ציור עד שהוא קרא לי יום אחד ודיבר על נעמי.
נעמי היתה אז ילדה בת עשר בערך. היא היתה הבת הבכורה שלו והיא היתה מאומצת. אחרי שאימצו את נעמי נולדו לברוך ורעייתו שני ילדים משלהם. נעמי היתה ילדה יפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות והיא התקשתה בלימודים, וברוך ביקש שאתן לה שיעורים פרטיים ואעזור לה להשתפר בלימודים, ואני מאד רציתי ללמד אותה והספקתי לתת לה שיעור או שניים, אבל אז אמי התערבה.
אמי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי. היא תמיד סחבה אותי לבתי חולים ולרופאים והכריחה אותי לעשות בדיקות איומות ולקחת כל מיני תרופות. כשהייתי ילדה לא הבנתי הרבה, רק הבנתי מהדברים שאמי אמרה לי כל הזמן שאני הולכת למות. קודם היינו נוסעים לאנדוקרינולוג בתל-אביב, ואחר כך אמי לקחה אותי לנוירולוג פרופסור אפרים בנטל ששלח אותי לכל מיני בדיקות ונתן לי כדורים נגד אפילפסיה. הורי אמרו שאני חולה באפילפסיה ושאני צריכה לקחת כדורים, אבל אמי הוסיפה ואמרה תמיד שאני חיה על כדורים ואסרה עלי לעשות כל מיני דברים ונתנה לי להבין שאני הולכת למות.
לפני שנישאתי אבי אמר לבעלי לעתיד שאני חולה באפילפסיה ובעלי היה קצת בהלם מהצורה שאבי דיבר על זה, למרות שאני כבר סיפרתי לו שקיבלתי טיפול לאפילפסיה, אבל מעולם לא היה לי התקף אפילפטי, לא מאז שאני זוכרת את עצמי, ורק כשהייתי מורה חיילת וטיפלתי בילדים חולי אפילפסיה וראיתי כמה ההתקפים נפוצים אצלם, חשבתי שזה קצת מוזר שקיבלתי שנים כדורים נגד אפילפסיה למרות שאיש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפטי. כשהייתי בת שש עשרה או שבע עשרה דרשתי פעם מפרופ' בנטל שיסביר לי מה יש לי ולמה אני מקבלת כדורים בכלל, ובתגובה הוא פשוט אמר שאני כבר לא צריכה יותר לקחת כדורים, וזה היה אפילו עוד יותר מוזר, כי עד אז אמי כל הזמן הסבירה לי שאם לא אקח את הכדורים אמות, פשוט כך, כי אני לדבריה חיה על כדורים. כשפרופסור בנטל אמר לי שאני לא צריכה לקחת יותר כדורים פרצתי בבכי של התרגשות, כי הבנתי שאני לא הולכת למות כפי שאמי גרמה לי לחשוב כל הזמן.
אבל כל זה קרה אחר כך. אז, כשאמי שמעה שנתתי שיעור פרטי לנעמי אליחי היא השתוללה בצעקות שזה אסור לי כי אני חיה על כדורים ואסור לי לעבוד. זה היה קצת מוזר כי בבית תמיד ציפו ממני לנקות ולשטוף כלים ולעשות הרבה עבודות, וגם אמי לא מנעה ממני מעולם לעבוד בהתנדבות ללא שכר בטיפול בילדה חירשת ובסיוע במעון לילדים עם שיתוק מוחין, שהעבודות שעשיתי שם היו הרבה יותר קשות מאשר לתת לנעמי אליחי שיעורים פרטיים. אבל אמי כל כך השתוללה וכמעט מנעה ממני לצאת מהבית, וגם פעם כשסתם הלכתי למרכז הכרמל, כשחזרתי הביתה היא שוב התפרצה בצעקות איומות שבטח הלכתי לתת שיעור פרטי לנעמי אליחי, כאילו זה היה איזה פשע חמור. הסברתי את המצב לברוך אליחי והוא כדרכו ניחם אותי והשתדל שאני לא ארגיש רע, אבל אני הרגשתי נורא ואפילו עכשיו, שעברו כבר בערך ארבעים וחמש שנים מאז, אני מרגישה כל כך הרבה זעם וצער שאני בקושי יכולה להכיל.
כמה שנים אחר כך קראתי בעיתון "הארץ" את המכתב הכי נורא שקראתי בחיים, וזה היה מכתב שכתב ברוך אליחי. במכתב הזה הוא כתב שהיתה בעיתון תמונה מהפיגוע המחריד באוטובוס הדמים בכביש החוף שנרצחו בו עשרות אנשים. הפיגוע היה במרץ 1978, כשכבר הייתי נשואה ובהריון עם בתי הבכורה. אני כבר לא זוכרת מתי התפרסם המכתב, אם זה היה סמוך לפיגוע או יותר מאוחר, וברוך אליחי כתב במכתב שבתמונה מהפיגוע הופיעה גם גופתה של נעמי שנרצחה בפיגוע, ורק מהמכתב נודע לי שנעמי נרצחה בפיגוע. ברוך אליחי כתב שהוא ורעייתו רוצים לזכור את בתם נעמי שלמה ויפה כפי שהיתה בחייה, ושהם לא צריכים לראות בעיתון תמונה של גופתה אחרי שנרצחה. גם אני רציתי לזכור את נעמי לנצח כמו שראיתי אותה לזמן כה קצר, ילדה שקטה ויפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות ומבט ביישני, שחושבת הרבה לפני שהיא אומרת משהו, ילדה  שממבט ראשון חיבבתי אותה.
אלה דברים שכאילו לא קשורים זה לזה, אבל הזעזוע מהמות הנורא של נעמי שהיתה כל כך צעירה התחבר עם הזעם שחשתי כלפי אמי, שבאותו זמן כבר התרחקתי ממנה ומיעטתי לבוא לחיפה לבית הורי והלכתי ורחקתי מהם ככל שיכולתי. אבל כשבעלי עזב את הבית וניסה לכפות עלי גט בכוח בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים שמעולם לא היו לי, נאלצתי לעבור שוב בדיקת גלי מוח ולחזור לפרופסור בנטל. הורי לקחו אותי אליו במכוניתם ואמי רעדה כל הדרך בצורה שמעולם לא ראיתי אותה רועדת לא קודם לכן ולא אחר כך. במות אבי וגם במות אחי היא היתה הרבה יותר מאוששת מאשר באותו אחר צהרים כשנסענו את הדרך הקצרה למדי מבית הורי למרפאתו של הפרופסור בנטל. הורי רק הורידו אותי אצל פרופסור בנטל ונסעו משם, וגם זה היה קצת מוזר.
הפרופסור בנטל אמר שאין אצלי שום סימן לאפילפסיה. הוא היה נרגש ונרגז מאד על כך שבעלי מנסה להשתמש במחלה שהיתה לי כביכול כדי להתגרש בתנאים טובים יותר, ואמר בכעס שהוא מכיר את זה, שגברים רוצים להתגרש ואז מנסים לטעון שהאשה אפילפטית. ואז הוא סיפר לי שבכלל לא הוא איבחן אותי כאפילפטית, שאמי הביאה אותי אליו לטענתה להמשך טיפול, בטענה שאובחנתי כאפילפטית על ידי דוקטור אלפנדרי, שכבר לא היה בחיים כשהגעתי לפרופסור בנטל, והוא גם לא קיבל שום תיק רפואי או מסמכים רפואיים מוקדמים יותר, שרק פעם אחת היה בבדיקה מימצא שיכול להתפרש כסימן לאפילפסיה, אבל הוא הסביר לי שלא מאבחנים חולה כאפילפטי אם אין לו בפועל התקפים, ובכל השנים היה לי רק התקף אחד ויחיד שאמי דיווחה עליו בגיל שנתיים, ולדברי הפרופסור בנטל רק בגלל הדיווח של אמי על ההתקף שקיבלתי כביכול, הוא איבחן אותי כאפילפטית ורשם לי כדורים נגד אפילפסיה.
זה היה לי מאד משונה מכל הבחינות. כבר ידעתי מניסיוני כמורה בחינוך המיוחד שחולי אפילפסיה מקבלים הרבה התקפים בחיים, גם אלה שמטופלים בכדורים נוגדי התקפים, וגם זכרתי שהתחלתי לקבל כדורים נגד אפילפסיה רק מאז שהייתי מטופלת אצל פרופסור בנטל או לפחות בסמוך לכך, ואז כבר הייתי ילדה בבית הספר היסודי. לפני זה מעולם לא קיבלתי תרופות ובכל זאת לא היו לי שום התקפים אפילפטיים.
כפי שכבר הזכרתי, לפני שאמי לקחה אותי לפרופסור בנטל היא סחבה אותי במשך כמה שנים לאנדוקרינולוג בתל אביב שהורה לעשות לי כל מיני בדיקות איומות שאמי מאד נלהבה לעשות לי, למרות שלא היתה לי שום מחלה שידועה לי. בשלב מסוים אבי כנראה התחיל לחשוד שמשהו עקום ובא איתנו לתל אביב, ולאחר שאותו אנדוקרינולוג ביקש להוסיף לבדיקות האיומות שכבר ערכו לי גם צילום של אמת ידי, והורי שאלו אם דרוש צילום רנטגן והוא אמר לא, רק צילום רגיל, למרות שהייתי רק בת תשע או עשר אמרתי שהוא פשוט עושה עלי ניסויים, כי בשביל מה לו צילום – הוא יכול להתבונן באמת ידי כרצונו, אלא אם כן הוא צריך צילום לפרסם מחקר - הפסיקו לקחת אותי לאנדוקרינולוג, ורק אז אמי לקחה אותי לפרופסור בנטל עם סיפור האפילפסיה. בעצם גם כשהלכנו לאנדוקרינולוג באחד מבתי החולים באיזור תל-אביב עשו לי שם בדיקות גלי מוח. אני לא כל כך מבינה למה אנדוקרינולוג שלח אותי לבדיקות האלה, האם כבר אז אמי סיפרה שאני אפילפטית, או שרק אחר כך בא לה הרעיון ואז היא לקחה אותי לפרופסור בנטל ולי היא תמיד אמרה שפרופסור בנטל הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית, על סמך הבדיקות, ורק כשהתגרשתי הבנתי שכל הסיפור שלה היה שקרי, ושכנראה בגלל זה היא כל כך רעדה בדרך אליו במכונית. היא לא דאגה לי אלא פחדה שאבי יגלה עכשיו שהיא תמיד שיקרה לגבי המחלה שהיא ייחסה לי.
באמת בהזדמנות דיברתי עם אבי ביחידות ושאלתי אותו למה הם טוענים שאני אפילפטית, ואבי אמר בשיכנוע עמוק שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם הוא היה שם וראה את זה, והוא אמר שלא, שהוא היה אז במילואים, ואמי היתה איתי לבד. שאלתי אותו אם עוד מישהו מלבד אמי ראה אותי אז או במקרה אחר מקבלת התקף אפילפטי והוא הודה שלא. שאלתי אותו איך הוא מאמין לה, שהרי הוא יודע שהעדויות שלה בעייתיות ואבי שתק.
אז כבר ידעתי מה זה תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שזאת צורה של אמהות עם בעיות נפשיות להתעלל בילדים שלהן על ידי המצאת מחלות וכפיית טיפולים על הילד, תוך הצגתו לעצמו ולסביבה כילד מאד חולה. אני משוכנעת שאמי סבלה מהתסמונת הזאת מבלי שאי פעם אובחנה, וגם אם אנשים אחרים שמו לב שיש אצלה בעיה, ואני יודעת שהיו כמה ששמו לב, בכל זאת שיתפו איתה פעולה.
לפני כמה חודשים ראיתי עם בתי שרון את סרטה המזעזע של ארין לי-קאר "אמא יקרה ומתה", על נערה שאמה טענה שהיא חולת סרטן ומשותקת, מנעה ממנה ללכת לבית הספר והכריחה אותה לשבת בכסא גלגלים ויזמה ניתוח שבו החדירו לבטנה צינור הזנה וגילחה את ראשה כדי שתיראה כחולת סרטן שמקבלת טיפולים כימותרפיים. גם במקרה המזעזע הזה היו רופאים שהבינו שהאמא סובלת מתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, אבל לא נקטו שום צעדים להפסיק את ההתעללות בילדה ורוב הרופאים בעצם שיתפו עם האם פעולה. כשהבת הגיעה לבגרות היא מצאה חבר דרך האינטרנט וביקשה ממנו לרצוח את אמה, והוא באמת רצח את אמה. דנו אותה כשותפה לרצח לעשר שנות מאסר.
היה לי מאד קשה לראות את הסרט הזה, כי במידה מסוימת הוא הזכיר לי את החיים שלי. המקרה שלי כמובן איננו מקרה כל כך מזעזע. אני הלכתי לבית הספר והצטיינתי בלימודים – למורת רוחה הגלויה של אמי שנהגה ללעוג לי על שקדנותי וקראה לי "דגש חזק", ואני למדתי בעיקר כדי להימלט ממנה ביום מן הימים וגם הצלחתי בכך: ביקשתי בצבא לשרת כמורה חיילת הכי רחוק שאפשר מהבית, וצבא הגנה לישראל, שלעולם אהיה חייבת לו את גאולתי, נענה ככל האפשר לבקשתי הצנועה. שירתתי בספסופה ובקרית שמונה ובבית שאן ושמעתי הרבה קטיושות שורקות ליד אוזני והייתי מאושרת שכבר אינני בחיפה. מיעטתי לבקר בבית הורי, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד בירושלים ובאותה שנה כבר נישאתי ולא שבתי הביתה.
ואז נודע לי כפי שסיפרתי שנעמי אליחי נהרגה, ולא הייתי מסוגלת לבקר את מורי ברוך אליחי שכל כך אהבתי. ולא ראיתי אותו יותר מעולם, רק מדי פעם קראתי משהו על תערוכות ציורים שלו. עם השנים הבנתי שאמי לא יכלה לסבול את המחשבה שארוויח כסף, ואפילו מעט, ושיהיה לי כסף משלי. היא תמיד ראתה בכסף אמצעי שליטה. ומאז שאבי נהרג בתאונה היא עסוקה בניסיונות בלתי פוסקים לנשל אותי ואת בנותי מירושת אבי, ולפעמים אני חושבת אם זה קשור לאותה שיחה עם אבי שבה אמרתי לו שלדעתי לא היתה לי מעולם אפילפסיה, וכל סיפורי המחלות שלי הם לגמרי המצאה של אמי. מה גם שהיא תמיד נתנה לי להבין שאני עומדת למות, מה שלא היה נכון בשום מקרה, גם לו הייתי באמת חולה באפילפסיה.
עכשיו קראתי קצת על מורי הטוב ברוך אליחי וראיתי גם שהוא עלה לארץ בשנת 1948 ולמד ציור בבצלאל ואחר כך לימד במוסד נעורים בכפר ויתקין ובקיבוץ סעד, לפני שהוא בא בשנת 1960 ללמד בבית הספר הריאלי ששם נפגשנו.
גם אמי היתה איזו תקופה בקיבוץ סעד, ואולי הוא הכיר אותה משם? בכלל נדמה לי שאמי הכירה אותו, ודוקא בגלל זה היתה לי מוזרה השערוריה שהיא הקימה כשהוא ביקש ממני ללמד את נעמי.
אולי אמי פחדה שהוא יספר לי עליה דברים שידע? מה שהוא לא היה עושה בשום מקרה.
ואולי הוא ידע שאמי מתעללת בי ורצה שאלמד את נעמי גם בשבילי, כדי שאהיה קצת אצלם בבית וארגיש קצת כמו בן אדם ולא כמו בבית הורי ששם רמסו אותי והתעללו בי כל הזמן, למרות שכבר לא הייתי שם הרבה, בתיכון כבר בעיקר התגוררתי למזלי אצל סבתא, וזה מה שהציל אותי במידה רבה.
עכשיו מורי הטוב ברוך אליחי נפטר בשיבה טובה מבלי שפגשתי אותו אפילו פעם אחרי לימודי בתיכון, ואני אפילו לא נוסעת ללוויה שלו, כי אין לי אומץ לפגוש אף אחד שיזכיר לי דברים שיותר מדי כואבים. אני יושבת וכותבת.


  


יום ראשון, 26 בנובמבר 2017

המוזיאון של רן טל

השבוע עולה לאקרנים סרטו התיעודי של רן טל על מוזיאון ישראל, וכבר צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. זה סרט שלא חסרות בו סצינות יפות ומעניינות, ובכל זאת התאכזבתי ממנו, כי הוא מאד שטחי, ולא ברור מה הוא רוצה לומר כמכלול. גם לא מרגישים שהבמאי אוהב את המוזיאון, למרות שזה מה שהוא אומר בראיון בסוף השבוע לנירית אנדרמן מ"הארץ". אני מאד אוהבת את מוזיאון ישראל, והרגשתי שהסרט הזה יותר מלגלג עליו מאשר מתעניין בו באמת. כאילו הבמאי יושב ומגחך ואומר "תראו קטעים". ואלה באמת קטעים שלא כל כך מתחברים. אין שום גיבור שהבמאי מתעכב עליו, והיה שם דוקא גיבור אחד שעניין אותי ורציתי להכיר אותו יותר. זה היה מוסיקאי שעלה מחבר העמים והתחיל לעבוד במוזיאון בשביל הפרנסה, אבל גם הקים מקהלה עם נשים שגם הן עולות חדשות ועובדות במוזיאון. בסרט הסיפור שלו מובא מאד בקצרה ורק מהיכרות אני יודעת שמוזיאון ישראל קלט לא מעט עולים חדשים שמצאו שם בית, גם אם הם לא עובדים במקצוע שלהם, לפחות הם עובדים במקום שנעים לעבוד בו. זה היה יכול להיות סיפור להתמקד עליו, העולים החדשים שעובדים במוזיאון והחיים שלהם בישראל, אבל הסרט רק מרפרף עליהם ולא מתעכב להתבונן בהם יותר לעומק ולספר את הסיפור שלהם, או של כל אחד אחר. חשבתי על זה כשקראתי את הכתבה של נירית אנדרמן שהיא כתבה אופיינית לעיתון "הארץ", כלומר היא מדגישה את זה שהמוזיאון נועד למלא מטרות ציוניות ולכן אין בו מחלקה פלשתינית, וכותרת הכתבה היא "דגל, הימנון ומוזיאון", שאפשר להבין מכך שהסרט עוסק בשאלה של הקמת מוזיאון ציוני לאומי, אבל האמת שאי אפשר להרגיש את זה כשרואים את הסרט, כי הוא לא עוסק בשום שאלה במיוחד, רק שעיתון "הארץ" במיוחד מעוניין בשאלה הזאת, ויש בסרט קטע שהוא מאד מקומם ומוזר, שאוצרים מסתכלים באוסף של רקמות פלשתיניות ודרוזיות ועובד שהוא דרוזי אם אני זוכרת נכון, שואל למה לא מציגים את האוסף, ואוצרת יהודיה מתחילה לקשקש שאם היו מציגים את זה אדוארד סעיד היה אומר באיזה זכות אתם מציגים רקמות פלשתיניות, ואני חשבתי שזה קישקוש גמור. הרי רק לפני שנה היתה תערוכה של רקמות פלשתיניות במוזיאון האיסלם שנמצא רק קילומטר מזרחה למוזיאון ישראל, ואף אחד לא מתח ביקורת על זה שמציגים רקמות פלשתיניות, להיפך. נכון שלמוזיאון האיסלם קוראים כך ועכשיו המנהל שלו ערבי, אבל הקימו אותו יהודים ומבקרים בו גם יהודים וגם ערבים, ואין שום סיבה בעולם שמוזיאון ישראל לא יציג אוספים פלשתיניים, אלא אם כן המנהל הקודם שלו שהוא יהודי אמריקני שניהל אותו הרבה שנים ואומרים שעדיין יש לו שם הרבה מהלכים, והוא מקורב לנתניהו, וראש הדירקטוריון שהוא עו"ד יצחק מולכו הידוע המקורב מאד לנתניהו, שעל כהונתו המוזרה כראש דירקטוריון המוזיאון כתבתי כאן, אולי לא רוצים להציג תערוכה של אמנות פלשתינית, ואולי בגלל זה חשוב לנתניהו שמקורביו ינהלו את מוזיאון ישראל, למרות שלא נראה לי שהוא כל כך מתעניין באמנות. אבל על כל הסיפור הזה של ניהול המוזיאון לא אומרים בסרט דבר, רק המנהל מספר איזה סיפור משפחתי ורואים הרבה בסרט את חגיגות החמישים להקמת המוזיאון שלא ממש הייתי מודעת להן בזמנו וזה החלק בסרט שנראה לי הכי מיותר ומטופש.
ורואים גם קבוצה של חיילים עם מדריכה מטופשת, שככה זה כנראה בצבא – אני הייתי מורה חיילת והיינו צריכות לסיים מהר את הקורס ולהתחיל לעבוד, אז נחסכו ממני הסיורים האלה - שחוזרת על השטות שבזמן האחרון אני שומעת שוב ושוב, שהריבונות היהודית בבית ראשון ושני התקיימה רק שבעים שנה בכל פעם, ולכן גם מדינת ישראל תיכף תיחרב. איך אנשים אוהבים להגיד שטויות ולחזור עליהן. ממלכת יהודה התקיימה מהמאה העשירית עד שנת 586 לפני הספירה שאז כבש אותה נבוכדנצר מלך בבל, שזה לפי חשבוני כ-400 שנה, שבהן היא היתה ממלכה ריבונית, וגם שלטונו העצמאי של בית חשמונאי נמשך משנת 167 לפני הספירה עד שנת 37 לפני הספירה, שזה לפי חשבוני 130 שנה. מאיפה לקחו את החישוב של רק שבעים ועוד שבעים שנות ריבונות אינני יודעת. אולי מישהו ניסה להתאים את זה לשנותיה של מדינת ישראל כדי לנבא לנו חורבן. חורבן ישראל הוא מוטיב חשוב גם במסורת היהודית וגם בתיאולוגיה הנוצרית, שרואה בחורבן הבית עונש ליהודים על צליבת אלהים שאמור להיות עונש נצחי, ולכן כל הזמן מדברים על חורבן ישראל וכותבים על זה ספרים, אבל אם כבר עוסקים בהיסטוריה כדאי להתייחס קצת גם לעובדות ההיסטוריות, וגם להבין את ההבדל בין המצב הגיאו-פוליטי בתקופה ההלניסטית והרומית לבין המצב בימינו.
מוזיאון ישראל הוא מקום מעניין, והוא לא מקום שאדם אחד עושה אותו. הרבה אנשים היו מעורבים בהקמת מוזיאון ישראל, למשל טדי קולק, שעלה לישראל מוינה ורצה להקים בירושלים מוזיאון גדול כמו המוזיאון לתולדות האמנות בוינה, והוא גם באמת אהב אמנות. זה אחד הדברים שטדי קולק עשה הכי באהבה, להקים את מוזיאון ישראל, ואפשר להרגיש את זה במוזיאון, למרות שבתחילה הוא היה קטן ואז הלך וגדל והתרחב ושופץ, ועכשיו הוא מוזיאון מאד גדול, ויש בו הרבה מאד אגפים של אמנות ושל ארכיאולוגיה ושל תרבויות עמים, ועובדים בו הרבה אוצרים שעושים תערוכות מגוונות, ויש לו הרבה תורמים שתרמו לו יצירות מגוונות, וכנראה נתניהו מכתיב איזו מגמה כללית שלכן היה חשוב לו שיצחק מולכו ישב שם בראש הדירקטוריון, אבל אי אפשר להגיד שכל מה שעושים במוזיאון נועד לשרת מטרה ציונית. זה מגוחך. גם לא ראיתי שום קשר בין הסרט המפורסם שרן טל עשה קודם על הקיבוצים "ילדי השמש" לבין הסרט הזה, למרות שנירית אנדרמן כותבת שזה סרט שלישי בטרילוגיה על הישראליות, ואני חשבתי שאם עושים סרט על מוזיאון ישראל, כדאי לעשות סרט על מוזיאון ישראל ולא על הישראליות.
בפסטיבל הקולנוע ראיתי גם סרט דוקומנטרי על האופרה של פריס שתחילה לא חשבתי לראות והשתכנעתי לצפות בו אחרי שראיתי את הטריילר שלו, ומאד אהבתי את הסרט הזה. אפשר לומר שזה היה בגלל שאני לא מכירה בכלל את האופרה של פריס, ואת מוזיאון ישראל אני מכירה הרבה שנים והוא חלק מחיי, אז יש לי יותר ביקורת על הסרט שעוסק בו, אבל אני חושבת שיש עוד סיבות. למשל שבסרט על האופרה של פריס הבמאי כן בחר כמה גיבורים להתעכב עליהם. במיוחד זמר רוסי צעיר שבא להתמחות באופרה של פריס מבלי לדעת צרפתית, ולמרות אי ידיעת השפה קיבלו אותו כי הוא דיבר היטב כמה שפות אחרות ובייחוד כי הוא היה מוכשר מאד ומאד נוגע ללב – היה לו קול נפלא והמון הבנה במוסיקה וגם כישרון דרמטי, ולאורך כל הסרט על האופרה רואים איך הוא מתמודד ומסתגל ומתקשה ולפעמים לא מצליח ואז משתפר ומצליח ובסוף נותן הופעה נפלאה ושר בצרפתית. היו עוד המון דברים יפים בסרט הזה על האופרה של פריס, אבל הייתי מוכנה לראות אותו רק בשביל לראות את הסיפור של הזמר הרוסי הצעיר, מיכאל טימושנקו קראו לו אם אינני טועה, והפנים שלו עם עיניו מלאות ההבעה נחרתו בזיכרוני. אני חושבת שגם סרט דוקומנטרי, כמו סרט עלילתי, צריך גיבור שמתמקדים בו, ולא רק לרפרף על פני השטח, כי אני לפחות, כשאני רואה סרט, אני צריכה לאהוב שם מישהו ולהכיר אותו באמת, לא רק לחלוף על פניו לרגע, וזה היה מאד חסר לי בסרט "המוזיאון".

  

יום חמישי, 23 בנובמבר 2017

מדוע שוברים שתיקה מגוחכים

עיתון "הארץ" דורש היום במאמר מערכת זועם במיוחד את פיטוריה של שרת המשפטים, לא בגלל פעילותה הנמרצת לגזל אדמות פלשתיניות, גם לא בגלל הגילויים הלא מאד מפתיעים ועדיין מזעזעים של עמרי אסנהיים בתכנית עובדה אתמול בערב, על הדרך הביריונית שבה היא פועלת למינוי שופטים שדיעותיהם תואמות לשלה ולאי מינוי שופטים ראויים שדיעותיהם אינן תואמות לשלה, אלא בגלל הפרשה המגוחכת של חקירת דובר אירגון "שוברים שתיקה" על מכות שלטענתו היכה עציר פלשתיני. צר לי, אבל כמי שמתנגדת לשליטה ישראלית בשטחים הפלשתינים, אינני מבינה מה רע כל כך בכך ששרת המשפטים ביקשה לחקור את דובר "שוברים שתיקה" על הכאת עציר פלשתיני שהוא עצמו הודה בה. אם כבר אפשר לבוא בטענות על משהו, הרי זה על כך שעבירות נגד פלשתינים אינן נחקרות כראוי, וגם מקשים עליהם להגיש ולברר תלונות. אם יש למשטרה ולפרקליטות עדויות על עבירות נגד פלשתינים, מדוע שלא יחקרו אותן? אם כבר צריך לדרוש חקירה רצינית יותר של מקרי הכאת פלשתינים בידי חיילים ומתנחלים, ולא לדרוש שלא לחקור חיילים שמודים בעבירות נגד פלשתינים.
לי נדמה שהזעם החריג איננו משום מעורבותה היתרה של שרת המשפטים בחקירה הזו, שהרי ישנם עניינים חמורים בהרבה שהיא מתערבת בהם התערבות בלתי ראויה, כמו ניסיונותיה התוקפניים להשפיע על פסיקת בית המשפט העליון כדי שיקדם את הפרות החוק הישראלי והבינלאומי שמפלגתה לא רק תומכת בהן, אלא מבססת עליהן את מצעה, ברוח הכרזתה המצמיתה "הציונות לא תכוף את ראשה בפני זכויות הפרט", או במלים אחרות, נא למחוק מלוחות הברית את "לא תגנוב" ו"לא תחמוד". הם מפריעים למפעל ההתנחלויות.
לי נדמה שהזעם החריג על חקירת הטענה שדובר "שוברים שתיקה" היכה או לא היכה פלשתיני, נובע לא מחקירת האירוע ואפילו לא מסגירת התיק, אלא מכך שהגיון פעולתו של אירגון "שוברים שתיקה" הוצג במלוא גיחוכו: ההתעקשות לבסס את הדרישה לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לא על עיקרון מוסרי, שאסור לנו לשלוט בעם אחר, שעלינו לכבד את זכות הפלשתינים להגדרה עצמית כפי שאנו מצפים מאומות העולם להכיר בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, שהאומות המאוחדות הכירו בתוכנית החלוקה לא רק בזכותנו, אלא גם בזכותם של הפלשתינים, למדינה משלהם, ולכן זכותם למדינה פלשתינית זהה לזכותנו שלנו למדינה יהודית, ועוד ועוד נימוקים מוסריים ומשפטיים שמחייבים נסיגה ישראלית מהשטחים והכרה במדינה פלשתינית עצמאית, לא על כל הנימוקים העקרוניים האלה מתבסס אירגון "שוברים שתיקה", אלא על הטענה שהכיבוש משחית, וראיה לדבר שחיילים מבצעים פשעים כנגד פלשתינים.
"הכיבוש" לדידם של "שוברים שתיקה" הוא ישות עצמאית שפועלת באופן אוטונומי, והוא גורם לכל מיני פעולות של חיילים נגד פלשתינים, כאילו היו החיילים רובוטים נטולי מוח ושיקול דעת שאינם שולטים במעשיהם ואינם אחראים להם, שלו זה היה המצב, אסור היה להם לשרת בכלל כחיילים. לדידו של אירגון "שוברים שתיקה" הישות העצמאית שמכונה "הכיבוש" גורמת לביצוע פשעים שמבצעיהם בפועל, החיילים, כלל אינם אחראים להם, ולפיכך יש לפרסם את מעשיהם אבל אין לחקור אותם, להעמיד אותם לדין, או להעניש אותם על מעשיהם, כי האשם במעשים הוא "הכיבוש" ולא החיילים המשרתים בצבא הכובש. לכן גם אין להם חשש להודות במעשים שהם לכאורה אסורים, כי לדידם האשם מוטל על "הכיבוש", או על מדינת ישראל שמייצגת אותו, ולא עליהם, שלכן הם מבקשים להציג את עצמם כפושעים, אבל שלא לשאת בשום אחריות למעשיהם.
זוהי גישה שאיננה מתקבלת על הדעת. חיילים אמנם משרתים מתוקף חוק שירות חובה, כלומר בכפייה, אבל הם אינם פטורים מאחריות למעשיהם. אפילו אם הם מקבלים פקודה ממפקדיהם, אסור להם למלא פקודה בלתי חוקית, וזו אחריותם שלהם להבחין אם הפקודה חוקית ואם לאו, מה מותר ומה אסור. חייל אמור להשתמש בכוח סביר לביצוע תפקידו ולא יותר מכך. העובדה שחייל נדרש לשרת בשטח כבוש ולהתמודד עם אוכלוסיה תחת כיבוש, איננה מספקת לו פטור מאחריות – ההיפך הוא הנכון. איש איננו טוען שקל ונעים לשרת בשטחים הכבושים, אבל חובתם של החיילים היא לבצע את תפקידם על פי החוק וההוראות ולא לבצע פשעים. מותר להשתמש בכוח סביר לצורך ביצוע מעצר של פורעים, או למניעת סכנה. מותר אפילו להרוג כאשר נשקפת סכנת חיים ואין דרך אחרת למנוע את הסכנה. אסור להרוג כשאין סכנת חיים. לכן אלאור אזריה יושב בכלא ושם הוא צריך לשבת ולא לקבל חנינה. אם דין יששכרוף פעל באלימות מופרזת, גם הוא צריך להיענש. לעומת זאת אם השתמש בכוח סביר לצורך ביצוע מעצר של מיידי אבנים, הרי שפעולתו היתה חוקית ומתבקשת.
למרבה הצער יש קו מחבר בין התפיסה המעוותת של "שוברים שתיקה" את העדר אחריותם של החיילים לבין המבקשים לחון את אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע שכבר לא היווה סכנה. מי שרוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה מוסרית, חייב להשתחרר מתפיסת החייל כ"ילד של כולנו", ולראות בו אדם בוגר ואחראי. לילדים לא נותנים נשק וסמכויות. מי שמקבל לידו נשק צריך לדעת שהוא מקבל אותו כאדם בוגר ואחראי, ולא בתור "הילד של כולנו".

ההתעקשות של אנשי "שוברים שתיקה" לטעון שביצעו פשעים שאיש איננו מאשים אותם בהם, והעלבון שלהם כשדורשים מהם אחריות לדיווחיהם, אינם יכולים שלא לעורר גיחוך, כמו גם הסירטון שפירסמו שבו מופיע לכאורה האדם המוכה, כשהוא מובל למעצר, כשנטען שהמכות שאינן ניראות בסרט ניתנו לפני שהמצלמה התחילה לצלם. יכול מאד להיות. חיינו הם אלימים. שוב ושוב אנו נחשפים לשוטרים שמכים בפראות אזרחים חפים מפשע, גם יהודים כשרים, אז אין צורך בדימיון רב כדי להניח שישנם עימותים אלימים בין חיילים לפלשתינים שבהם מופעל כוח מוגזם ואפילו נפשע. אבל גם אם לא היתה בשטחים שום אלימות, גם אם השליטה בפלשתינים היתה משפרת פלאים את אופיינו ומקנה לנו נימוסים טובים, עדיין היינו צריכים לסגת מהשטחים ולאפשר את הקמתה של מדינה פלשתינית. לכן ההתעקשות של אנשי "שוברים שתיקה" על כך שנהגו באלימות כלפי פלשתינים למול רשויות החוק שמכחישות את טענותיהם היא לא רק מגוחכת, אלא בעיקר מיותרת.