יום שני, 13 בנובמבר 2017

הכללים לא השתנו

הדבר הכי מקומם בעניין התקיפות המיניות – שבישראל קוראים להן הטרדות מיניות, שזה מקומם בפני עצמו, אבל לא זו הנקודה – הכי מקוממת הטענה שנפוצה גם אצל גברים שפשעו נגד נשים ולמרבה הצער גם אצל פמיניסטיות, שהכללים השתנו. כביכול לפני כמה עשרות שנים מותר היה לתקוף נשים ולאנוס אותן, לתפוס באברים אינטימיים, לקפוץ עליהן פתאם ולנשק אותן בכוח, ושאר מעשים שאני שומעת עליהם ומעוררים בי חשק להקיא את נשמתי, כביכול רק עכשיו לומדים הגברים שזה אסור, שזאת התנהגות חייתית ונפשעת, שאיננה הולמת בן אנוש. אבל האמת היא שאף פעם זה לא היה מותר, ולא רק שזה לא היה מותר, אלא שבעבר, ובחברות מסוימות עד ימינו, תוקפי נשים היו בני מוות, והשלטונות גילו יחס סלחני מאד כלפי קרובי משפחה של נפגעות שרצחו את הפוגעים. זה כמובן לא מנע התרחשות של מעשי אונס ותקיפות מיניות אחרות, כפי שעונשי מוות לא מנעו מעשי רצח, אם מפני שהפושעים מוכנים לשלם את המחיר, ואם מפני שהם מקווים שלא להיתפס. זה בעצם העניין עם התוקפים המיניים. זה לא שהם חשבו שזה בסדר, הם פשוט קיוו שלא להיתפס, או ליתר דיוק הם קיוו שהנשים כל כך תפחדנה לספר ולהתלונן, שהם יכולים לעשות את מעשיהם מבלי לחשוש שיבואו על עונשם. אין שום בלבול ושום טעות. שום אשה לא תבעה גבר שביקש להזמין אותה לצאת איתו, אם כיבד את רצונה להיענות לו או לסרב לו, ולקפוץ על אשה כמו שסוס קופץ על סוסה, זה לא חיזור אלא חייתיות. כל מהותו של מושג החיזור הוא שגבר דוחה את סיפוקו כדי להניח לאשה להכיר אותו טוב יותר ולהוכיח שכוונותיו רציניות ורגשותיו כנים. זה דורש מאמץ מסוים ומידה של ריסון ואיפוק שנדרשת מבן אנוש. דוקא בעבר היו נהוגים אירוסים ארוכים שנמשכו לעתים שנים, וגברים נדרשו לכבוש את יצרם ולשמור על כבודה של כלתם המיועדת. אולי לא כולם עמדו בכך, אבל אלה היו הנורמות, והן החלו להתרופף רק במחצית המאה העשרים. היחלשות מוסד המשפחה, והמעבר מנישואים בשידוך לנישואים מבחירה, התחזקות מעמד הנשים, שינוי היחס למין – כל אלה רופפו את היחס המחמיר למין מחוץ לנישואים, והפכו את היחסים בין נשים וגברים לחופשיים יותר, אבל דוקא בתוך יחסים יותר חופשיים אלה נודעה יותר חשיבות – ולא פחות חשיבות – לבחירתה של האשה, והעדר כפייה של בן זוג שאיננו רצוי לאשה, כפייה שהיתה חיזיון נפוץ בנישואי שידוך שכפו ההורים בעבר. כל מושג הרומנטיקה צמח סביב רעיון הבחירה בזוגיות מתוך רצון חופשי ואהבה. גבר שכופה את עצמו על אשה מבטל כל אפשרות לרומנטיקה, שמתקיימת רק כאשר בני הזוג מבקשים למצוא דרך זה ללבו של זה, ולא לכפות את עצמם זה על זה.
התרופפות היחס המוסרני למין מעולם לא התירה אונס ותקיפה מינית, וכל טעמו של יחס מתירני למין מתבסס על התפיסה שאנשים זכאים בחייהם האינטימיים לבחירה, בין אם הם גברים או נשים. רעיון החופש המיני מבוסס כולו על ההבנה שאושרם של בני אדם תלוי במידה רבה ביכולתם לבחור את בני זוגם בעצמם וללא כפייה. לא היתה שום כוונה להחליף כפיית בן זוג על ידי ההורים בכפיית בן זוג מטעם עצמו. מי שכופה את עצמו על אשה סותר את רעיון החופש המיני מתוך הסכמה ולא מממש אותו, כפי שנוטים לטעון התוקפים. הסכמה מעצם הגדרתה נעשית בין שני בני אדם, ולא בין אדם לבין עצמו.
גברים חזקים תמיד הירשו לעצמם לנהוג בנשים כברכוש ולקחת אותן לעצמם, לא מתוך אמונה שמעשיהם ראויים, אלא מתוך אמונה שאיש לא יוכל לבוא עמם חשבון. כך חשב דוד המלך על בת-שבע, שאת בעלה שלח למות בקרב, ואיך נתפסו מעשיו בציבור, שמענו מפי נתן הנביא. גם התוקפים שנחשפים כעת חשבו שבשל מעמדם הציבורי יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולחמוק מעונש. הם ידעו היטב שמעשיהם רעים ונפשעים, אבל חשבו שיוכלו גם ליהנות וגם לחמוק מעונש.
והם הצליחו בכך זמן רב, כי גם מי שידעו פחדו לפרסם את שמם, פחדו מכוחם ומעוצם ידם. ובעולם שבו טלפון מאדם רב-עוצמה יכול להשתיק עיתונאים ולהעלים מידע כלא היה, קשה היה לקורבנותיהם לבוא עימם חשבון. מה שהשתנה בעשור האחרון איננו הכללים אלא דרכי השיח הציבורי: האינטרנט יצר מרחב שבו פחות אפשר להשתיק קולות, שקודם לכן הושתקו. רק יכולתן של נשים להתבטא ללא פיקוח באינטרנט איפשרה גם ליצור קבוצות תמיכה וגם להשתחרר מאימת המפרסמים ולספר את האמת.

כעת ישנם רבים שמעמידים פני תומכים בנשים, אך מנסים להגביל את יכולתן של הנשים למצוא ביטוי ותמיכה ברשתות החברתיות וברשת בכלל. על הנשים להיזהר מאד שלא לשתף פעולה עם מי שכוונתו לחזור ולדכא את חופש הביטוי שלהן, למי שמתחזה כרוצה להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין, כדי להותיר יותר זמן לתלונות במשטרה של נשים שאינן רוצות להתלונן במשטרה, אבל בתמורה מנסה לאסור על פירסום שמות הפוגעים ברשת. לכל מי שמנסים כעת לנצל את העניין הציבורי כדי לפגוע בזכויות יסוד של נשים, ושל בני אדם בכלל, הסירו מאיתנו את ידיכם ואל תעזרו לנו. לא עזרתם כשנזקקנו לכם וכעת סלקו את ידיכם מאיתנו: סלקו את ידיכם מגופנו וסלקו את ידיכם מחופש הדיבור שלנו, ומזכותנו לזעוק את זעקתנו.